חיסולו של סולימאני העמיד את המזרח התיכון על פרשת דרכים והגביר את המתח בין איראן למתנגדיה. בהקשר זה יש לראות את השתתפותו של איסמאעיל הנייה מחמאס בטקסי האבל בטהראן. הרושם הראשון שנוצר בדיווחי החדשות הוא שחמאס מתגייסת לפעולת הנקם על חיסולו של סולימאני, אבל יש להיזהר מן המסקנה הזאת.
חמאס מקפידה להצהיר שרק הזירה מול ישראל מעניינת אותה, וכי איננה חלק מן המאבק האסלאמי הגלובלי. כל עיסוקה עכשיו הוא בהסדרת יחסיה עם ישראל, ואין לה עניין לוותר על זה, ביחוד שהנייה לבדו לא יכול לקבל החלטה אחרת.
מקורות ברמאללה מסרו לי כי לפני נסיעתו של הנייה לטהראן הודיעה חמאס למצרים כי הביקור לא ישנה דבר, וכי חמאס לא מתגייסת למסע הנקם, אם יהיה כזה, וכי היעדר ביקור ניחומים בשעה הזאת לאיראן עלול להתפרש כחולשה של חמאס.
לא ברור אם מצרים "תקנה" את ההסבר הנוכחי, אבל מעקב אחרי אתרי חמאס מגלה הבדלים גדולים בהתייחסות לחיסולו של סולימאני מול הג'יהאד האסלאמי. בעוד הג'יהאד לא מסתירה את שאיפות הנקם שלה, והיא דבקה ב"מוקאוומה", הרי ההודעות של חמאס מראות על השתתפות באבל, וגם זה בפרופיל נמוך, ואין שום איזכור ל"מוקאוומה".
עם כל הזהירות המתחייבת לגבי אמינות המידע, מעניין לציין שעל פי מקורות פלסטיניים, כוחות קודס כבר נמצאים בעזה, ומקורות של חמאס דיווחו כי סולימאני עצמו היה כמה פעמים בעזה, והוא בעל רעיון המנהרות, יחד עם מוע'ניה.
בהקשר המזרח התיכוני הכללי, הפלסטינים מתרחקים והולכים מן העמים הערביים, אשר פחות ופחות מתייחסים ל"בעיה" שלהם. בעוד שבסוריה, עיראק ובמפרץ פרצה שמחה ספונטנית למראה הטבעת המפורסמת מתגוללת מפויחת ברחוב, ההתחברות של הפלסטינים עם איראן דווקא מנתקת אותם מן הערבים. לחמאס זאת בעיה מיוחדת כי בתוכנית המדינית שלה יש דגש מיוחד לעורר את העמים הערבים שישימו עליהם סלאח א-דין חדש שיבוא וישחרר ירושלים.
מנגד, בולטת המגמה בקרב הערבים דווקא להתקרב לישראל. האם תשכיל ישראל להבין זאת, ולנצל זאת? עד כה היא לא הצטיינה בקריאה נכונה של אזורנו, ונקווה שהדברים ישתנו בהקדם. לא רק האופוזיציות בעיראק ובסוריה נערכות ליום שאחרי ארה"ב – בין אם באמת נסוגה ארה"ב מאזורנו ובין אם לאו – ישראל צריכה לשים לב שהערבים מחפשים בעלי ברית, ולנצל זאת.