עבור לתוכן העמוד
Menu

האם “חמאסטאן” בעזה תהיה בעתיד מקום מקלט לאל-קאעידה?

נוכח ההתנתקות המתוכננת של ישראל מרצועת עזה, האמורה להתבצע ב-2005, ומותו של יאסר ערפאת, אין להוציא מכלל חשבון שהחמאס ישתלט על רצועת עזה בסופו של דבר.

  •  נוכח ההתנתקות המתוכננת של ישראל מרצועת עזה, האמורה להתבצע ב-2005, ומותו של של יאסר ערפאת, אין להוציא מכלל חשבון שהחמאס ישתלט על רצועת עזה בסופו של דבר.
  • בעבר השתדל אל-קאעידה להתמקם בכל מקום שבו היה חלל ריק ביטחוני -כגון אזורים הרריים מרוחקים או במדינות כושלות, חלשות מבחינה כלכלית וללא שלטון מרכזי בעל יכולת של ממש. אפשר שעזה תראה כך אחרי הנסיגה.
  • זיקתו של החמאס לארגונים שהם חלק מהרשת של אל-קאעידה הומחשה ב-2004, כשהחמאס הפיץ בגדה המערבית וברצועת עזה תקליטורי מחשב המביעים את הזדהות הארגון עם הטרוריסטים הצ’צ’נים ועם “מלחמות קודש” אחרות בבלקנים, בקשמיר ובאפגניסטן. אל-קאעידה והחמאס ממומנים לא פעם על-ידי אותם אנשים וארגונים המסייעים אל קאידה. גם אל-קאעידה וגם החמאס מעניקים לגיטימציה לשימוש במפגעים מתאבדים, ומסתמכים על אותם בני סמכא דתיים.
  • לאור זאת נכון לשאול האם “חמאסטאן” בעזה תהיה בעתיד ארץ מקלט לאל-קאעידה? נראה שיש לכך סיכוי גבוה מאד, לאור מאפייני המצב הצפוי ברצועה וקשרי החמאס עם אל- קאעידה
  • סביר להניח שמדינות העולם ישתדלו להגביל את חופש התגובה של ישראל בכל הקשור ללחימה בטרור מעזה למרבה האירוניה הגבלות אלו יסייעו ליצירת החלל הביטחוני ברצועה, על פי המתכון שאל-קאעידה נזקק לו כדי לארגן לעצמו מקום מקלט חדש.

דור השני של רשתות טרור

מאז ניצחונה של ארצות-הברית על משטר הטליבאן באפגניסטן, חיפש לעצמו אל-קאעידה מקומות מקלט חדשים ברחבי העולם, כגון באזורי הגבול ההרריים במערב פקיסטן, בחלקים מכורדיסטן המשתרעים מעיראק לתוך איראן, ולאורך הגבול בין ערב הסעודית לתימן. בדומה לכך ביקש אל-קאעידה להתמקם בסומליה מוכת העוני, ובכמה מהמדינות החלשות יותר במערב אפריקה וביניהן מאלי.

נוכח ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה, צריך עדיין להמתין ולראות איזה צירוף כוחות פוליטי פלשתינאי ייטול לידיו את השליטה ברצועה,אך וודאי שאין  אין להוציא מכלל חשבון שהחמאס הוא שישתלט על רצועת עזה, בסופו של דבר. נוכח ההשפעה הפוליטית העוצמה שכבר צבר שם, ודעיכתה היחסית של תנועת הפתח בשנים האחרונות-זה תסריט הגיוני. אבל גם אם ההשתלטות של החמאס תהיה חלקית בלבד, והוא ישלוט בעזה רק בשיתוף עם הפתח, צפוי שבעזה יהיה כאוס לא קטן וכי ממשלת אבו מאזןתתקשה לשלוט בה. צריך יהיה לעקוב בקפדנות רבה אחר התנהגותה הפוליטית של הממשלה הפלשתינאית אחרי ההתנתקות. כל זאת לשם בחינה מתמדת של האפשרות  שייוצר שם חלל ביטחוני בבחינת פרצה הקוראת לגנב.

וכאן צפות ועולות מיד שלוש שאלות ביטחוניות בעלות משמעות:

 א. האם “חמאסטאן” בעזה אומנם תהיה בעתיד מקום מקלט לאל-קאעידה?

  ב. האם קיימת זיקה אידיאולוגית משמעותית בין החמאס לאל-קאעידה, העשויה לתמוך בהפיכתה של עזה למקלט שכזה ?

 ג מה הם סידורי הביטחון שצריכים להיות בשטח, כגורם מאזן נגד התפתחותה של עזה כארץ מיקלט של אל קאעידה?

החמאס ואל-קאעידה: שורשים אידיאולוגיים משותפים ושיתוף-פעולה התחלתי

זיקתו של החמאס לארגונים שהם חלק מהרשת של אל-קאעידה הומחשה בצורה דרמטית ב-2004, כשהחמאס הפיץ בגדה המערבית וברצועת עזה תקליטורי מחשב המביעים את הזדהות הארגון עם הטרוריסטים הצ’צ’נים ועל “מלחמות קודש” אחרות בבלקנים, בקשמיר ובאפגניסטן. על תקליטורים אלה מופיעות תמונות משותפות של מייסד החמאס, שייח’ אחמד יאסין, מנהיגי הצ’צ’נים אל-חטאב ושאמיל בסאייב, ואוסאמה בן-לאדן. בהזדהותו עם המאבקים הגדולים יותר של הג’יהאד העולמי, רואה החמאס את עצמו כחלק במתקפה הגלובלית של האסלאם המיליטנטי. אין ספק שהדבר מהווה בסיס ליחסי שיתופיים המתפתחים עם אל-קאעידה, אם האינטרסים שלהם יצטלבו והתנאים ירשו זאת.

אל-קאעידה והחמאס הוקמו בין השנים 1987 ל-1989, כהסתעפויות של  האחים המוסלמים, אם כי אל-קאעידה מושפע מאוד גם מהשורשים הווהאבים של בן-לאדן בערב הסעודית. החונך והמדריך של בן-לאדן היה שייח’ עבדוללה עזאם, פלשתינאי שעמד בראש  האחים המוסלמים בירדן, עד שעבר לערב הסעודית, ואחר כך לפקיסטן. החמאס צמח מהסניף הפלשתינאי של האחים המוסלמים ברצועת עזה. אל-קאעידה היא אמנם תנועה אנטי-ציוויליזציונית השואפת להשמדה מוחלטת של כל הממשלות הלא-אסלאמיות, בעוד החמאס העדיף  להתמקד בעיקר באזור טריטוריאלי מסוים אחד. עם זאת, על אף מוקדי ההתעניינות השונים, לחמאס ולאל-קאעידה יש תפיסות עולם דומות ואף היה ביניהן שיתוף פעולה פה ושם.

כך למשל, באפריל 1991 התכנסו איסלאמסטים בכירים מכל רחבי תבל בח’רטום, כדי להקים ארגון גג של רשת איסלאמיסטית כלל עולמית חדשה. בין המשתתפים היו גולבודין חיכמאטיאר, מנהיג תנועת המוג’אהידין האפגנית, איברהים ע’ושה, דובר החמאס הפלשתינאי, יאסר ערפאת ואוסאמה בן-לאדן. בדצמבר 1993 ובמרס-אפריל 1995 נערכו פגישות נוספות[1].

אחד התמסירים לעיתונות של הוועידה הערבית והאסלאמית העממית משנת 1993 היה חתום בידי חסן אל-תוראבי, המזכיר הכללי של הוועידה ובידי מנהיג החמאס, מוסא אבו מרזוק[2].  אל-תוראבי, שארגן רבות מהוועידות האלה בסודן, מומן בעיקר על-ידי בן-לאדן, ושניהם היו שותפים ליעד של קידום פאן-איסלאמיזם אנטי- מערבי באמצעות ג’יהאדעולמי. העובדה שאדם הנתמך כספית ומשתף פעולה עם בן-לאדן חתום על התמסיר הרשמי של ועידה אסלאמית זו עם מנהיג החמאס, מבליטה את ההיסטוריה של יעדים משותפים ותקשורת בין שני הארגונים.

אנשי ביטחון וממשל אמריקנים אמרו לוושינגטון פוסט כי הם קיבלו “כמה וכמה אימותים לפגישה שהתקיימה במרס [2003] בין אישים מרכזיים באל-קאעידה, בחמאס ובחיזבאללה”[3].  כפי שצוין לעיל, קיימים סימנים הולכים ומתרבים של הזדהות החמאס עם דמויות הקשורות בג’יהאד העולמי. נוסף על כך, בשנה האחרונה שיבחו פרסומי החמאס את כתביו של עבדוללה עזאם המפיצים מסר של  ג’יהאד עולמי, אף כי אחרי 11 בספטמבר הוא התפרסם כחונך ומדריך של אוסאמה בן-לאדן[4].

אל-קאעידה והסוגיה הפלשתינאית: הבדלים בינו לבין החמאס

אף-על-פי-כן, סדרי-העדיפויות של החמאס ושל  אל-קאעידה שונים מאוד זה מזה. השקפת העולם של  אל-קאעידה ידועה  כלל עולמיות שלה; היא שואפת להפיל את כל הממשלות הלא-אסלאמיות, ומעמידה את המלחמה בארצות-הברית בראש סדר העדיפויות שלה. בהכרזת המלחמה שלו ב-1998, פרסם בן-לאדן פקודה “להרוג את כל האמריקנים ואת בעלי-בריתם – אזרחים ואנשי צבא”, והוסיף כי “זוהי חובה אישית המוטלת על כל מוסלמי שיכול לעשות זאת, בכל ארץ שבה אפשר לעשות זאת”[5]. החמאס, לעומתו, התמקד  ב”שחרור פלשתין”, לשון נקייה מובהקת להשמדת ישראל. אולם משימות שונות אלה משלימות זו את זו. אל-קאעידה מעודד ארגונים איסלאמיסטיים מקומיים בכל רחבי העולם ליצור אזורים אסלאמיים אוטונומיים שניתן לחבר ביניהם והחמאס רואה את “פלסטין המשוחררת” כחלק מ”האומה המוסלמית” השולטת במרחב[6].

על מנת להבין את תפיסת העולם הכלל עולמית של  אל-קאעידה, חשוב לזכור כי מבחינה היסטורית הארגון לא צמח מתוך מאבק על “פלשתין” או מתוך מלחמה כלשהי בין הערבים לישראל ב-1948, ב-1967 או ב-1973. אדרבא,  אל-קאעידה נולד ב-1989 מיד לאחר תבוסת הסובייטים באפגניסטן, כאשר מיליטנטים מוסלמים גברו על מעצמת-על. כתוצאה מכך, כל המוקד שלו היה עולמי, כבר מההתחלה. הנרטיב של אל-קאעידה מבוסס על שחזור הכיבושים האסלאמיים במאה השביעית; כשם שהאימפריות הביזנטית והפרסית נרמסו ברגלי האסלאם המתפשט, כך רואה  אל-קאעידה את עצמו מביס גם את מעצמות-העל של המאה העשרים, לרבות ארצות-הברית. באחת הקלטות הראשונות שלו מזכיר בן לאדן את ההשפלה של שנת 1917, וכוונתו לנפילתה של הכליפות העות’מאנית, כשתורכיה הפכה מאימפריה מוסלמית השולטת מאות שנים בכל המזרח התיכון ובפאתי אירופה למדינה חילונית, קטנה יחסית.

מבחינה אזורית, בראש סדר-העדיפויות של בן-לאדן עמד סילוקם של הכופרים מחצי-האי ערב; לאחר מכן, להגן על עיראק, ורק במקום השלישי – שחרור ירושלים, כפי שציין ברנרד לואיס ב-1998[7]. רק לאחרונה החל בן-לאדן להתייחס בהרחבה לסכסוך הערבי-ישראלי, כמו בקלטת הווידיאו שלו מנובמבר 2004, לפני הבחירות בארצות-הברית. איסמעיל אבו שאנאב, מראשי החמאס ברצועת עזה, דן בהבדלים בין סדרי-העדיפויות, וציין: “כמובן שהעולם נלחם היום באל-קאעידה… אל-קאעידה מנהלת מאבק שונה מהמאבק הפלשתינאי. אנו אנשים פלשתינאים תחת כיבוש, ואנחנו מתנגדים לכיבוש”[8].

הבנת המבנה של  אל-קאעידה

  אל-קאעידה  השתנתה במידה ניכרת אחרי ההתקפות ב-11 בספטמבר על ניו-יורק ועל וושינגטון, במושגים של ארגון ואסטרטגיה: אל-קאעידה הפך לרשת של ארגוני טרור המקיימים ביניהם זיקה רופפת במקום ארגון  אל-קאעידה הריכוזי של אוסאמה בן-לאדן. כיום אל-קאעידה נוטה יותר להגיש סיוע להתקוממויות אסלאמיות אזוריות ברחבי העולם. ארגוני הדור השני של תנועות אזוריות אלה שותפים להשקפת עולם אנטי-מערבית דומה, מחויבים לצורות האסלאם רדיקליות ולהזדהות ברורה עם  ג’יהאד עולמי שהופחה בו רוח-חיים מחודשת, אבל כל ארגון הוא יותר מקומי ופחות מונהג ממרכז עולמי השולט בפרטי הביצוע.

  אל-קאעידה והרשת שלו משתפים פעולה במישור הטקטי עם גורמים מקומיים במדינות מוסלמיות ובמדינות שאינן מוסלמיות, כשארגונים אלה ואל קאעידה משתפים זה את זה בנכסים, ביכולות ובכישרונות.  אל-קאעידה השתמש, למשל, ברשתות המבצעיות של ה-GIA האלג’ירי[*] באירופה, ותיאם עם הקבוצות האיסלאמיסטיות הצ’צ’ניות, עם הארגונים הקשמיריים ועם הג’מעה איסלאמייה באינדונזיה.

שיתוף-פעולה מבצעי קודם בין  אל-קאעידה לחמאס

הראיות לגבי שיתוף-פעולה בין  אל-קאעידה לחמאס הולכות ומתרבות:

  • בספטמבר 2000 ובינואר 2001, אחרי שפרצה האינתיפאדה, שלח בן-לאדן שליחים אל החמאס[9].
  • ב-2003 עצרה ישראל שלושה פעילי חמאס אחרי שחזרו ממחנה אימונים של אל-קאעידה באפגניסטן[10].
  • אנשי ביטחון ירדנים דיווחו ב-2003 ששני סוכני חמאס נסעו לאפגניסטן כדי לגייס את שרידי אל-קאעידה. הידיעה פורסמה בכתבה של השבועון טיים: “החמאס נעשה כלל עולמי”[11].
  • אייאד באכ[12] ונביל עוקאל, טרוריסטים של החמאס, היו גם חברי אל-קאעידה שאומנו וקשרו קשר עם תאים אחרים של אל-קאעידה[13]. אחרי שהודיע לשייח’ יאסין על פעילותו באפגניסטן שילם מנהיג החמאס לעוקאל 10,000 דולר[14].
  • לדברי רב-אלוף משה יעלון, רמטכ”ל צה”ל, המפגעים המתאבדים מוחמד חניף ועומר שריף גויסו לחמאס על-ידי אל-קאעידה[15]. שניהם היו אזרחים בריטים ממוצא פקיסטני, שהיו אחראים לפיצוץ במועדון הלילה “מייק’ס פלייס” בתל-אביב, בשנת 2003.

מקורות מימון משותפים

אל-קאעידה והחמאס ממומנים לעתים קרובות על-ידי אותם האנשים והארגונים. לדברי המועצה ליחסי חוץ, “[מנהיגי]… החמאס משתמשים בדרך כלל באותן השיטות, ואפילו באותם המוסדות [כמו אל-קאעידה] כדי לגייס את הכספים שלהם ולהעבירם ממקום למקום”[16]. שני הארגונים נעזרים בדרך כלל במה שמכונה “שירותים סוציאליים” ו”קרנות צדקה” לגיוס כספים  ואנשים.

  • שייח’ מוחמד אל-חסן אל-מועאייד, איש דת תימני מכובד, התגאה בכך שהוא מספק כסף, מגויסים והספקה גם לאל-קאעידה וגם לחמאס[17].
  • ארצות-הברית והאו”ם אומרים שאיש העסקים הסעודי יאסין קאדי מימן את אל-קאעידה ואת החמאס באמצעות שני ארגונים ללא כוונת רווח[18].
  • מנהל הכספים של בן-לאדן, ואדי אל האג’ה, כתב לצד מספר הטלפון שלו ב”קרן ארץ הקודש” “מפעל משותף” – ארגון ללא כוונת רווח שמימן את החמאס[19].
  • ארצות-הברית הקפיאה נכסים ב”קרן הצדקה הבינלאומית” (למימון אל-קאעידה), שהיה לו הסכם לפעול עם הקרן (שמימנה את החמאס)[20].
  • משרד האוצר הודיע כי בנק אל-תאקווה, שהעביר ב1997 60 מיליון דולר לחמאס, מימן גם את אל-קאעידה. בעלי המניות של אל-תאקווה כוללים אנשים הקשורים לאל-קאעידה וחברים ידועים של החמאס[21].
  • הסניף של ארגון הרווחה האסלאמי הבינלאומי (IIRO) בפיליפינים, שבראשו עמד גיסו של בן-לאדן, מוחמד ג’מאל כליפה, מ-1986 עד 1994 שימש כצינור מעבר לארגון אבו סאייף הנלחם בצבא הפיליפינים. ה-IIRO, ארגון סעודי, תרם 280 אלף דולר – לפחות פעם אחת – לקרנות צדקה פלשתינאיות הקשורות לחמאס[22].
  • שייח’ עומר בן בכרי מוחמד, חוליה מקשרת ידועה היטב בין הרשת של בן-לאדן לבין ארגונים פלשתינאיים שונים, אמר שהחזית האסלאמית הבינלאומית לג’יהאד נגד היהודים והצלבנים של בן-לאדן תומכת בחמאס בכסף, בגיוס אנשים ובתעמולה[23].
  • לפי תצהיר של ה-FBI משנת 2004, גייס אל-קאעידה אנשי חמאס לערוך תצפיות על מטרות אמריקניות[24].

הצדקה דתית משותפת לפיגועי התאבדות

גם אל-קאעידה וגם החמאס מעניקים כיום לגיטימציה לשימוש במפגעים מתאבדים, ומסתמכים על אותם בני סמכא דתיים: שייח’ סלמן אל-עודה (ערב הסעודית), שייח’ צפר אל-האוואלי (ערב הסעודית), שייח’ חמוד בן-עוקלה אל-שועייבי (ערב הסעודית), שייח’ סוליימן אל-עולוואן (ערב הסעודית) ושייח’ קרדאווי (מצרים-קטאר). כל החמישה מופיעים גם באתר האינטרנט של החמאס.

  • שייח’ סלמן אל-עודה תופס מקום נכבד בערב הסעודית בזכות הדרשות המוקלטות שלו, בהשראה והאבית. השייח’, שנקרא פעם “המטיף בעל ההשפעה הגדולה ביותר בערב הסעודית”, מנהל היום את אתר האינטרנט האסלאמי www.islamtoday.net[25].
  • שייח’ צפר אל-האוואלי עמד בראש המחלקה ללימודי האסלאם באוניברסיטת אום אל-קוּרה במכּה. הוא מבקר קולני מאוד של ישראל ושל המערב, והדרשות המוקלטות שלו הופצו בכל רחבי ערב הסעודית.
  • תורתו של שייח’ אל-שועייבי צוטטה על-ידי בן-לאדן כצידוק לרצח יהודים ונוצרים. המופתי הגדול הנוכחי של ערב הסעודית ועבדוללה אל-טורקי, לשעבר השר לענייני האיסלאם, הם רק שניים מתלמידיו המפורסמים של אל-שועייבי. כתביו הופיעו בספר הפתוות הגדול­ שמצאו כוחות בעלות-הברית במשרדי הטליבאן בקבול, אפגניסטן. הוא גם כתב את ההקדמה לספר יסודות חוקיותו של ההרס שנפל בחלקה של אמריקה המצדיק את המצדיק ב-11 בספטמבר[26].
  • שייח’ סוליימן אל-עולוואן מערב הסעודית צוטט בקלטת וידיאו שפרסם אל-קאעידה בשנת 2001 שייח’ קרדאווי, וכתביו נמצאו לפחות בבית-ספר אחד של החמאס ברצועת עזה[27].
  • שייח’ קרדאווי היה המלומד המוסלמי הסוני הראשון שהעניק לגיטימציה לפיגועי ההתאבדות של החמאס[28]. קרדאווי מנהל את המחלקה ללימודים סוניים באוניברסיטת קטאר, וידוע כחבר באחים המוסלמים. אתרי אינטרנט מוסלמיים צ’צ’ניים פרסמו גם מדי פעם את הצווים הדתיים שלו[29]. מלומד אחד כתב כי תורתו של קרדאווי זוכה כנראה “להאזנה הרבה ביותר בכל העולם המוסלמי”[30], ועבדאללה, נסיך הכתר הסעודי, אירח את קרדאווי אישית בתחילת 2002.

לאחרונה, באוקטובר 2004, פרסם החמאס הודעה באתר האינטרנט הרשמי שלו כי “החמאס רואה בארצות-הברית אויב”[31]. בדומה לכך, מנהיג החמאס לשעבר, רנתיסי, כי התקפות החמאס על אמריקה אינן רק “חובה מוסרית ולאומית, אלא מעל לכל – חובה דתית”[32]. גם אם בסופו של דבר החמאס לא עבר את הרוביקון ולא תקף את ארצות-הברית, כמו  אל-קאעידה, נטיות תיאולוגיות ודתיות אלה מהוות ללא ספק יסוד להשערה שעזה  חמאסית תיתן בעתיד מחסה  לתאים של  אל-קאעידה.

“זרועות התמנון” של אל-קאעידה

אולם, דומה שאל-קאעידה משנה את סדרי-העדיפויות שלו, ותוקף מטרות יהודיות וישראליות בתכיפות גדולה יותר. בשנתיים האחרונות פגע  אל-קאעידה בבית-כנסה בתוניסיה, במלון בבעלות ישראלית בקניה, במרכז יהודי בקזבלנקה, בבתי-כנסת בטורקיה, וניסה לחדור לישראל דרך ירדן. בקלטת וידיאו משנת 2003, איים סגנו של בן-לאדן, איימן אל-זאוואהירי, בהתקפות נוספות על יהודים[33]. רב-אלוף משה יעלון, רמטכ”ל צה”ל, דיווח כי קיבל מידע על כוונת  אל-קאעידה לפגוע בישראל[34]. בדומה לכך, אמר שאול מופז, שר הביטחון של ישראל: “אל-קאעידה שלח ‘זרועות תמנון’ לא רק אל מדינות מצדו האחר של האוקיינוס, אלא גם לאזורנו; במסגרתן, הוא ניסה להסתנן לישראל”[35].

שייח’ קרדאווי, פרסם באתר האינטרנט שהוא מנהל, islamonline.net, פתווה שכותרתה “תקיפת אינטרסים יהודיים בשטחים הפלשתינאיים”. הפתווה מעניקה לגיטימציה לתקיפת יהודים בכל רחבי העולם, אם “מנהיגי ההתנגדות האסלאמית בפלשתין סבורים כי טובת הפלשתינאים מכתיבה תקיפת אינטרסים של ארצות-הברית וישראל מחוץ לשטחים הפלשתינאיים”[36]. בעיני קרדאווי, יהודי – בכל מקום שהוא – משול לציוני. הוא הכריז פעם כי “אין כמעט שום הבדל יסודי בין יהדות לציונות”[37]. לפיכך, שתיהן מטרות לגיטימיות בעיניו.

לפי דוח הוועדה על אירועי 11 בספטמבר, רובם המכריע של אנשי  אל-קאעידה באו אמנם מערב הסעודית, אבל פלשתינאים הגיעו בעבר לעמדות מפתח בארגון. לבד מעבדוללה עזאם, חונכו של בן-לאדן, גם אבו זביידה, פלשתינאי שנולד בערב הסעודית, היה המגייס הראשי של  אל-קאעידה בשנות התשעים, לפני שנלכד בפקיסטן ב-2002. נוסף על כך, שייח’ אבו ענאס אל-שאמי, פלשתינאי, מילא תפקיד של חונך רוחני לאבו מוסאב אל-זרקאווי בעיראק, עד מותו בתקיפה אווירית של ארצות-הברית ב-2004. אל-זרקאווי, ירדני, ביקש במחצית 2001 מימון מאל-קאעידה כדי לחדור לישראל[38].

השלכות ההתנתקות מרצועת עזה

אל-קאעידה מנסה לשקם את עצמו לאחר שכיבוש אפגניסטן וחיסול חלק ממנהיגיו פגע ביכולתו והנהגתו, דווקא על רקע זה קיימת סכנה שהחמאס יעניק לאל קאעידה מקלט בטוח ברצועת עזה .

אין ספק שקיים תמהיל מסוכן של תנאים להגשת סיוע פוטנציאלי מאל-קאעידה לחמאס ולהפך. אף כי ייתכן ששיתוף-הפעולה בין שני הארגונים  מתבצע בינתיים רק לסירוגין. אחרי שישראל תבצע את ההתנתקות, ייווצר איום חמור שרצועת עזה תהפוך לבסיס טרור בינלאומי. בדיוק כשם שהעדר חוק וסדר אפשר את שלטון הטרור באזור הגבול האפגני-פקיסטני, זאת משום  שייתכן שייווצרו תנאים דומים אחרי התנתקות ישראל מרצועת עזה. וכשם שכוחות הקואליציה מתקשים לחדור לקיני הטרור – באזור הגבול האפגני-פקיסטני – כך יהיה קשה לחדור לרצועת עזה הנשלטת בידי החמאס.

זה היה המצב גם בלבנון, בתחילת שנות השמונים. ארגוני טרור מכל רחבי העולם, החל בכנופיית באדר-מיינהוף הגרמנית ועד “הצבא האדום” היפני, מצאו שם מקלט. ממקום מבטחים זה סייעו עשרות ארגוני טרור זה לזה בלי שום התערבות. רק “מלחמת שלום הגליל” ב-1982, חיסלה את המקלט הבטוח הזה של הטרור הבינלאומי.

גורם משמעותי שישפיע על התנהגות החמאס בעזה יהיה ללא ספק תפיסתו את הניצחון על ישראל, וטענתו שהוא, במאבקו הצבאי, הכריח את ישראל להתנתק מהרצועה. ניצחון המוג’אהידין באפגניסטן על הצבא הסובייטי בשנות השמונים, הניע אותם לאמץ לעצמם יעדים כלל עולמיים ולהקים את אל-קאעידה. ולעומת זאת כוחות הביטחון המצריים גברו באמצעי שנות התשעים על המיליטנטים האסלאמיים, וכתוצאה מכך נפתח דו-שיח לאומי בין ממשלת מובארכ לאחים המוסלמים. כלומר, תנאי מוקדם להתנתקות ישראלית מרצועת עזה צריך היה להיות דיכוי החמאס על-ידי צה”ל מבחינה צבאית והדבר לא נעשה (בניגוד ליו”ש, שם ספג החמאס מכה קשה בעקבות חופש הפעולה שהשיג צה”ל כתוצאה ממבצע “חומת מגן”).

בתנאים שייווצרו אחרי הנסיגה החד צדדית אי-אפשר להבטיח את הצלחתה של ישראל לנטרל את צמיחתו של מקלט בטוח לאל-קאעידה, נהפוך הוא. בין השאר כי קרוב לוודאי שישראל תיתקל בלחצים בינלאומיים כבדים ביותר כדי שתרפה את אחיזתה האסטרטגית האיתנה במעטפת המקיפה את רצועת עזה. דיפלומטים אירופים כבר גיששו בנוגע לכך שישראל תנטוש את ציר פילדלפי, במאמץ “לשפר” את הצעת ההתנתקות מעזה של ראש-הממשלה שרון[†]. בדומה לכך ייתכן שמדינות התומכות בהתנתקות, ובראשן ארה”ב,  יגבילו את חופש התגובה של ישראל כדי שלא תוכל לחזור עם כוח צבאי לרצועה אפילו אם המצב הביטחוני ידרדר (כגון גידול במספר התקפות ברקטות ה”קסאם” על ישראל), או אם התחזקו תשתיות הטרור עד רמה מסוכנת ויהיה צורך בצעדים צבאיים נוספים.

למרבה האירוניה, בעצם השאיפה לנטרל את כוחה הצבאי של ישראל יסייעו מדינות העולם דווקא ליצירת החלל הריק הביטחוני ברצועת עזה, הדרוש לאל-קאעידה כדי להקים לעצמו מקלט בטוח חדש. הסכנות של “חמאסטאן” ריבונית למחצה, המספקת לאל-קאעידה מקלט בטוח מבצעי, לוגיסטי ופיננסי, הן סכנות מוחשיות וקטלניות מכדי להגביל כל צעד תכליתי שיידרש לחיסול מוחלט של שני ארגוני טרור אלה, החמאס ואל קאידה, המארח- בן המקום והמתארח- זה מקרוב בא.

סיכום

יש לקחת בחשבון כי מדינת ישראל שלא תשלוט במעברים אל ומעזה, ואשר תאבד את היכולת לפעול נגד חדירות מהים – אם יפתח נמל ימי פלסטיני – ואשר לא תדע מי מגיע לשדה התעופה ב”דהנייה” – כי איש מאנשיה לא יהיה שם, לא תוכל למנוע השתרשות אל-קאעידה ברצועת עזה שבשליטה או תחת השפעה של החמאס. צה”ל יהיה מנוע מלפעול ברצועה וגם מנגנוני הביטחון הפלשתינאיים לא ירצו ולא יעיזו לפעול נגד אל-קאעידה .

אם תסריט זה יתממש תהפוך רצועת עזה, שלאחר יציאת צה”ל, לארץ המקלט הבולטת ביותר של הארגון  האחראי על הג’יהאד העולמי. אל-קאעידה ישגשג בשכנותנו וידנו תהינה קצרות מלפעול נגדו.

הערות
  • 1. Ami Ayalon, ed., Middle East Contemporary Survey (Boulder, Col.: Westview Press, 1991), pp. 182-184.
  • 2. Roland Jacquard, In the Name of Osama Bin Laden (Durham, N.C.: Duke University Press, 2002), p. 180.
  • 3. Brian Ross and Pierre Thomas, “Attack Warning,” ABCNEWS.com, May 20, 2003; http://abcnews. go.com/sections/us/DailyNews/warning020520.html.
  • 4. “The Influence of the ‘Global Jihad’ Network on the Hamas Movement,” Intelligence and Terrorism Information Center at the Center for Special Studies; www.intelligence.org.il/sp/10_04/heritage.htm.
  • 5. “Text of Fatwah Urging Jihad Against Americans,” Al-Quds al-‘Arabi, February 23, 1998; http://www.ict.org.il.
  • 6. Maria A. Reesa, Seeds of Terror, An Eyewitness Account of Al-Qaeda’s Newest Center of Operations in Southeast Asia (New York: Free Press, 2003), p. 12.
  • 7. Bernard Lewis, “License to Kill: Usama bin Ladin’s Declaration of Jihad,” Foreign Affairs, Nov.-Dec. 1998.
  • 8. Sebastian Rotella, “Israel Probes for Al Qaeda Links,” Los Angeles Times, June 17, 2003; http://www. publicbroadcasting.net/kpbs/news.newsmain?action=article&ARTICLE_ID=510241.
  • 9. Jacquard, “In the Name of Osama Bin Laden,” p. 64.
  • 10. Marc Perelman, “New Islamist Network Seen Emerging from Blasts,” Forward, May 23, 2003; http:// www.forward.com/issues/2003/03.05.23/news1.html.
  • 11. Matt Rees and Jamil Hamad, “Hamas Goes Global,” Time, May 26, 2003; http://www.time.com/time/ archive/preview/from_redirect/0,10987,1101030526-452768,00.html.
  • 12. Kelly Wallace, “Israeli Attack Kills Hamas Military Wing Leader,” CNN, May 8, 2003; http://www.cnn. com/2003/WORLD/meast/05/08/mideast/.
  • 13. Christopher Slaney, “Israel Seeks Al Qaeda Bogeymen,” Middle East Times; http://www.metimes.com/ 2K2/issue2002-50/reg/israel_seeks_al.htm.
  • 14. Yoni Fighel and Yael Shahar, “The Al-Qaeda-Hizballah Connection,” International Policy Institute for Counter-Terrorism, February 26, 2002; http://www.ict.org.il.
  • 15. Army Radio, May 7, 2003, as reported by Daily Alert; http://www.dailyalert.org/archive/2003-05/2003-05-09.html.
  • 16. Matthew Levitt, “The Political Economy of Middle East Terrorism,” MERIA, December 2002; http://meria.idc.ac.il/journal/2002/issue4/jv6n4a3.html.
  • 17. Grant McCool, “U.S. Charges Two with Aiding al Qaeda and Hamas,” Yahoo! News, March 5, 2003; http://in.news.yahoo.com/030304/137/21rx2.html.
  • 18. Rita Katz and James Mitre, “Collaborating Financiers of Terror,” National Review Online, December 16, 2002; http://www.nationalreview.com/comment/comment-katz-mitre121602.asp.
  • 19. שם.
  • 20. שם.
  • 21. Matthew Levitt, “Political Economy of Middle East Terrorism”.
  • 22. Matthew Levitt, “Untangling the Terror Web: Al-Qaeda is Not the Only Element,” Policywatch, October 28, 2002; http://www.washingtoninstitute.org/watch/Policywatch/policywatch2002/671.htm.
  • 23. Fighel and Shahar, “Al-Qaeda-Hizballah Connection”.
  • 24. Erick Stakelbeck, “Hamas in America,” New York Sun, September 28, 2004; http://frontpagemag.com/ Articles/ReadArticle.asp?ID=15248.
  • 25. Mamoun Fandy, Saudi Arabia and the Politics of Dissent (New York: Paalgrave, 1999), p. 93.
  • 26. ראו: www.saaid.net/book/kotop.htm.
  • 27. Lt. Col. Jonathan D. Halevi, “Al-Qaeda’s Intellectual Legacy: New Radical Islamic Thinking Justifying the Genocide of Infidels,” Jerusalem Viewpoints, #508, December 2003; http://www.jcpa.org/jl/vp508.htm
  • 28. שם.
  • 29. שם.
  • 30. Raphael Israeli, The Iraq War (Portland: Sussex, 2004), p. 229.
  • 31. “Hamas Designates the US ‘An Enemy’,” International Policy Institute for Counter-Terrorism, October 6, 2004; http://www.ict.org.il/spotlight/det.cfm?id=1021.
  • 32. Erick Stakelbeck, “Hamas vs. America,” New York Post, April 22, 2004; http://www.frontpagemag.com/ Articles/ReadArticle.asp?ID=13100.
  • 33. Marc Perelman, “New Islamist Network Seen Emerging”.
  • 34.
  • 35. “Al Qaeda Tried to Infiltrate Israel: Defense Chief,” ABC News Online (Australia), December 3, 2002; http://www.abc.net.au/news/newsitems/s739374.htm.
  • 36. שם.
  • 37. “Attacking Jewish Interests Outside the Palestinian Territories,” Islam Online Fatwa Bank, March 25, 2004; http://www.islamonline.net/fatwa/english/FatwaDisplay.asp?hFatwaID=69085.
  • 38. אף כי שייח’ קרדאווי הוא בראש ובראשונה חבר האחים המוסלמים, הוא שותף לרבים מהיעדים של אל-קאעידה, כגון השתלטות האיסלאם על אירופה, בסופו של דבר. במובן זה הוא מציב מסגרת להצדקת האידיאולוגיה של אל-קאעידה. כאחד מהשייח’ים הסונים הבולטים ביותר בעולם האיסלאמי, יש לו השפעה דתית עצומה על קבוצות רדיקליות שונות, על אף הטקטיקות השונות שהן נוקטות לפעמים וסדרי-עדיפויות שונים. “Al Jazeera Programme Debates Arab Stand on Intifadah, Suicide Bombers,” BBC Monitoring report on “Life and Religion,” Al-Jazeera TV, April 28, 2002.
  • 39. Craig Whitlock, “A Grisly Path to Power in Iraq’s Insurgency,” Washington Post, September 27, 2004.

[*] ראשי תיבות של Group Islamic Armey

[†]   המאמר נכתב ב-2004. באוגוסט-ספטמבר 2005 הושלמה הנסיגה מרצועת עזה ומצפון השומרון, וזמן קצר לאחר מכן פינתה ישראל גם את ציר פילדלפי. המעבר בין רצועת עזה למצרים מתנהל כעת בצורה חופשית, ב”פיקוח” בינלאומי.