עבור לתוכן העמוד
Menu

דילמת אמריקה בעניין החמאס: להפיץ דמוקרטיה או להילחם בטרור?

ממשל הנשיא ג'ורג' ו' בוש לא הסכים, במשך תקופה מסוימת, עם עמדתה של ישראל לפיה יש למנוע את השתתפות החמאס בבחירות הקרבות לפרלמנט הפלשתינאי.

 

  • ממשל הנשיא ג’ורג’ ו’ בוש לא הסכים, במשך תקופה מסוימת, עם עמדתה של ישראל לפיה יש למנוע את השתתפות החמאס בבחירות הקרבות לפרלמנט הפלשתינאי. בנאומה באוניברסיטת פרינסטון, ב-30 בספטמבר 2005, הביעה מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס, דעה נחרצת שהאלימות הפלשתינאית לא תוכל להתקיים בעתיד לצד הפוליטיקה הפלשתינאית. היא גם חזרה ואמרה שהחמאס הוא ארגון טרור, אבל דבריה היו מעורפלים מעט בשאלה: האם פירוק החמאס מנשקו צריך להיעשות לפני הבחירות של הפלשתינאים.
  • מנהיג החמאס, ד”ר מחמוד אל-זהאר, הצהיר מפורשות כי יעדיו של הארגון מתפרסים מעבר לגדה המערבית ורצועת עזה, ואפילו מעבר להשמדת ישראל, ושהם גורסים שיש לערער את יציבות המשטרים במדינות השכנות: “המטרה העיקרית שלנו היא להקים מדינה איסלאמית גדולה, בין שתהיה פאן-ערבית ובין שתהיה פאן-איסלאמית”. אל-זהאר מציב את החמאס במחנה האיסלאם המיליטנטי, ללא כחל ושרק: “ההשקפה האיסלאמית, שהחמאס דבק בה, היא שיש להקים מדינה מוסלמית גדולה, ושפלשתין תהיה חלק ממנה”. בעבר שלח החמאס פעילים לאימונים במחנות של בן-לאדן באפגניסטן, ואפילו כונן קשרים מבצעיים עם תא פקיסטני של אל-קאעידה בבריטניה. אבל הארגון ערפל את הקשרים הללו, ומעולם לא התבטא במפורש על הזדהות עם יעדי הג’יהאד העולמי.
  • אישים ממדינות המערב שניהלו דו-שיח עם החמאס שוחחו גם עם האחים המוסלמים, הארגון הפונדמנטליסטי המקורי במצרים שנוסד ב-1928, שהחמאס צמח ממנו כסניף הפלשתינאי. לאחים המוסלמים במצרים היה מעמד של “בלתי חוקיים, אך נסבלים רשמית”. יש אומרים שהשתתפות הבוחרים בבחירות לנשיאות במצרים ב-2005 גדלה, מפני שהאחים המוסלמים קראו לאנשיהם ללכת לקלפיות.
  • האחים המוסלמים נשארו אנטי-מערביים קיצונים עד היום. מוחמד מהדי עות’מן עאקף, מנהיגם החדש שהתמנה ב-2004, הכחיש שאל-קאעידה עומד מאחורי ההתקפות ב-11 בספטמבר, וקרא לארצות-הברית “שטן” שיתמוטט עד מהרה. האחים המוסלמים פרסמו בלונדון שבועון בערבית הנקרא “ריסאלאת אל-איחוואן” – “המסר של האחים המוסלמים”. חודשים אחדים אחרי 11 בספטמבר, שינה העיתון את כותרתו, שעד נובמבר 2001 לא התיימר אפילו להסתיר את הכוונות הגלובליות של הארגון. הכותרת הפכה עכשיו: “המשימה שלנו: להשתלט על העולם”.

פירוק החמאס מנשקו: לפני הבחירות לרשות הפלשתינאית או אחריהן?

כל העיניים היו נשואות אל הנשיא ג’ורג’ ו’ בוש, בזמן מסיבת העיתונאים המשותפת לו וליו”ר הרשות הפלשתינאית, ב-20 באוקטובר 2005. האם ארצות-הברית תתעקש שהחמאס לא ישתתף בבחירות הקרובות לבית המחוקקים הפלשתינאי, שנקבעו לינואר 2006? בוש הזהיר את המנהיג הפלשתינאי כי “הדרך קדימה נתקלת עכשיו באיומים שמציגות הכנופיות המזוינות להקמת פלשתין דמוקרטית”. אבל בוש לא פיקפק בכוונתו של עבאס להרשות השתתפות פוליטית של החמאס ושל ארגונים פלשתינאיים נוספים שביצעו התקפות טרור בישראל.1

פרשנים פוליטיים הזדרזו לציין כי בוש הגדיר את איומי המיליטנטיות הפלשתינאית כ”כנופיות מזוינות”, בלי להזכיר את החמאס.  ואכן, ב-24 באוקטובר 2005 הופיע בוש באל-ערבייה, ערוץ הלוויין הערבי, בבעלות סעודית, ובתשובה לשאלה אם היה רוצה שעבאס יפרוק את החמאס ואת  הג’יהאד האיסלאמי מנשקם לפני הבחירות, אמר שהוא יהיה מרוצה אם עבאס יעמוד בהתחייבותו “לוודא שלא תהיה שום נוכחות חמושה ברחובות”.2  האם השלימה ארצות-הברית עם מעורבות החמאס בבחירות?

רוברט סאטלוף, מנהל “Washington Institute”, ציין ב-New Republic כי ממשל בוש לא הסכים – בתחילה עם עמדת ישראל לפיה, יש לאסור את השתתפות החמאס בבחירות. הוא ציין, למעשה, כי מזכירת המדינה קונדוליסה רייס הפצירה בישראל לסייע לרשות הפלשתינאית לקיים את הבחירות בגדה המערבית, בהשתתפותו המלאה של החמאס: “עומד להתקיים תהליך פלשתינאי, ואני חושבת שצריך לתת להם קצת יד חופשית להתפתחות התהליך הפוליטי שלהם”.3

רייס התייחסה לנושא זה באוניברסיטת פרינסטון, ב-30 בספטמבר 2005. שם היא אמרה במפורש שהאלימות הפלשתינאית לא תוכל להתקיים בעתיד לצד המערכת הפוליטית הפלשתינאית, אך נמנעה מאמירה מפורשת לגבי הצורך בפרוק נשקו של החמאס לפני הבחירות של הפלשתינאים.

גב’ רייס השתמשה בשתי דוגמאות סותרות: המודל הבריטי של “הסכם יום השישי הטוב” מ-1998, שאִפשר לצבא הרפובליקני האירי (IRA) להצטרף לתהליך הפוליטי מתוך הנחה שיתפרק מנשקו  בסופו של דבר, ולעומת זאת – המודל האמריקני, שלא אִפשר ל”אדוני המלחמה” האפגנים להשתתף בבחירות של 2005 באפגניסטן מבלי להתפרק תחילה מנשקם. בכל הנוגע לחמאס, רייס לא היתה בטוחה אם ארצות-הברית הולכת בעקבות התקדים שנקבע על-ידי ראש-הממשלה טוני בלייר, או על-ידי הנשיא בוש.

חמור מכך, דומה שישראל עצמה החלה “להתקפל” בסוגיה זו. ב-24 באוקטובר 2005 פרסם הניו-יורק טיימס כתבה של סטיבן ארלנגר, תחת הכותרת: “ישראל נסוגה מהתנגדותה לתפקיד של החמאס בבחירות”.4  במאמר צוטט “פקיד ישראלי בכיר”, עלום שם, שהכריז כי לא יהיה זה מעשי לנסות ולהפריע לבחירות. אותו פקיד אלמוני אמר גם לאסושיאייטד פרס: “האם נצא למלחמה בסוגיה זו, או נתערב בגללה? לא”. לדברי הסוכנות, אחרי פגישת הפסגה בין בוש לעבאס, ישראל “הודתה בכישלונה” לאסור על החמאס להשתתף בבחירות הפלשתינאיות.5

בעקבות פיגוע ההתאבדות שערך הג’יהאד האיסלאמי בחדרה, ב-26 באוקטובר, ניסה גם סקוט מק’קללן, דובר הבית הלבן, לתקן את הרושם בנוגע לעמדתה של ארצות-הברית כלפי החמאס. הוא ייחס אמנם את ההתקפה, בטעות, לחמאס, אבל טען כי “העמדה שלנו ביחד לחמאס ידועה היטב. יש לפרוק אותו מנשקו. ארגון טרור אינו יכול להיות מעורב בתהליך הפוליטי ולערוך התקפות טרור. הרשות הפלשתינאית חייבת להבהיר לחמאס שכל עוד הוא ימשיך לפעול באמצעים צבאיים, לא יהיה לו מקום במערכת הפוליטית”.7

החמאס מזדהה עם הטרור הג’יהאדי העולמי

הדוברים האמריקניים ממשיכים עדיין להתעקש שהחמאס הוא ארגון טרור בינלאומי. קונדוליסה רייס הכריזה באוניברסיטת פרינסטון:

“הבענו את דעתנו בצורה ברורה מאוד שהחמאס הוא ארגון טרור ושיש לפרקו, הן למען שלום וביטחון במזרח התיכון והן למען תפקוד נאות של הרשות הפלשתינאית. אחרי ככלות הכל, הרשות הפלשתינאית התחייבה במפת הדרכים לפרק את המיליציות ואת ארגוני ההתנגדות המזוינים”.8

יתר על כן, מנהיג החמאס ברצועת עזה, ד”ר מחמוד אל-זהאר, הסביר שהפסקת מעשי האלימות על-ידי ארגונו בתקופות שונות היתה מותנית בלבד, ובכל מקרה היא תבוא לקִצה בדצמבר 9.2005 במילים אחרות, החמאס לא הסכים לדרישה הראשונה של מפת הדרכים: “הפסקת אש ללא תנאי”, אלא בחר בתאהדייה (שקט) מחייבת פחות, שכבר הופרה על-ידי ירי רקטות “קסאם” על ישראל בכל פעם שהחמאס מוצא לנכון.

אל-זהאר גם הצהיר מפורשות שיעדי החמאס משתרעים מעבר לגדה המערבית ורצועת עזה, ועלולים גם להשפיע על יציבותן של המדינות השכנות בעתיד: “היעד העיקרי שלנו הוא להקים מדינה איסלאמית גדולה, בין שתהיה פאן-ערבית ובין שתהיה פאן-איסלאמית”.10  והוא הוסיף:

“בעבר לא היתה שום מדינה פלשתינאית עצמאית, לא היתה מדינה ירדנית עצמאית, וכך הלאה. היו אזורים שנקראו עיראק או מצרים, אבל כולם היו חלק מארץ אחת. לכן אסור [להסכים] להקמת ארצות נפרדות”.

אל-זהאר מציב את החמאס באופן חד משמעי במחנה האיסלאם המיליטנטי: “ההשקפה האיסלאמית, שהחמאס דבק בה, היא שיש להקים מדינה מוסלמית גדולה, ושפלשתין תהיה חלק ממנה”.

בהזדמנות אחרת, לא היו לאל-זהאר שום נקיפות מצפון לזהות את החמאס עם הג’יהאד הגלובלי, כאשר הביע את ביטחונו שההתנתקות של ישראל מרצועת עזה, שהחמאס זוקף אותה לזכותו, “תרים את המורל של העולם הערבי והאיסלאמי, ותשפיע על הקרב על אפגניסטן ועיראק”. אל-זהאר הביע אהדה גלויה למשטר הטליבאן המודח, וברוב הראיונות שלו בתקופה האחרונה היה אנטי-מערבי תקיף ביותר.11  הוא מודה בפירוש: “אנו חלק מהתכנית העולמית הגדולה של התנועה האיסלאמית העולמית”.12  בעבר שלח החמאס פעילים לאימונים במחנות של בן-לאדן באפגניסטן, ואפילו כונן קשרים מבצעיים עם תא פקיסטני של  אל-קאעידה בבריטניה. אבל הארגון ערפל את הקשרים הללו, ומעולם לא התבטא במפורש כל-כך על הזדהות עם יעדי הג’יהאד העולמי.13

האפשרויות המדיניות של ארצות-הברית

אם זו עמדת החמאס, מדוע אפוא אין ארצות-הברית עושה כל שביכולתה כדי למנוע ממנו להשתתף בבחירות הפלשתינאיות? ב-6 באוקטובר 2005, נשא הנשיא בוש נאום חשוב על המלחמה בטרור, שבו הצביע – בפעם הראשונה – על הרדיקליזם האיסלאמי כעל האויב. הוא הציג פרטים רבים על הרשת הג’יהאדית העולמית:

“מיליטנטים רבים הם חלק מארגוני טרור גלובליים, חסרי גבולות, כגון  אל-קאעידה, המפיצים תעמולה ומספקים מימון וסיוע טכני לקיצונים מקומיים, ועושים פעולות אכזריות ודרמטיות כגון 11 בספטמבר. מיליטנטים אחרים נמצאים בארגונים אזוריים, הקשורים לעתים קרובות עם אל-קאעידה – התקוממויות צבאיות-למחצה ותנועות בדלניות, במקומות כגון סומליה, הפיליפינים, פקיסטן, צ’צ’ניה, קשמיר ואלג’יריה. אחרים מקימים תאים מקומיים, בהשראת האיסלאם הרדיקלי, אבל ללא הכוונה מרכזית”.

הוא הזהיר שקבוצות אלה רוצות “להקים אימפריה איסלאמית רדיקלית, שתשתרע מספרד ועד אינדונזיה”.14  בוש לא הזכיר את החמאס, אבל אין ספק שהוא מתאים להפליא להגדרה של הגורמים שארצות-הברית מסווגת אותם כיריביה העיקריים.

דומה שבשאלת הבחירות לבית המחוקקים הפלשתינאי בינואר 2006 נקלעה ארצות-הברית לדילמה קשה: בחירה בין תמיכתה בהפצת הדמוקרטיה לבין מלחמתה בטרור האיסלאמי הרדיקלי.15

מלכתחילה, החשיבה ה”ריאל פוליטית” שעמדה ביסוד תמיכתו של ממשל בוש בדמוקרטיזציה של המזרח התיכון נבעה מהמחשבה שהדמוקרטיה תסייע לדיכוי הטרור. וכך הצהירה מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס, בשימוע שקדם לאישור מינויה, בינואר 2005:

“על העולם להחיל מה שנתן שרנסקי מכנה ‘מבחן כיכר העיר’: אם אדם אינו יכול להיכנס למרכזה של כיכר העיר ולהביע את דעתו, או דעתה, ללא חשש מפני מעצר, מאסר או נזק גופני, סימן שהוא חי בחברה של פחד, ולא בחברה חופשית. לא נוכל לשקוט עד שכל אדם החי ב’חברה של פחד’ יזכה סוף סוף בחירותו. במזרח התיכון, הנשיא שם קץ  לשישה עשורים של תירוצים והשלמה עם העדר חירות, בתקווה להשיג יציבות על חשבון החירות. אי אפשר היה לשאוף למטרה נעלה יותר. כל עוד המזרח התיכון הרחב יותר נשאר אזור של רודנות וייאוש וכעס, הוא יוציא מקרבו קיצונים ותנועות המאיימות על ביטחונם של אמריקנים ושל ידידינו”.16

הניתוח שלה היה נכון. הוא התבסס על ההנחה שדמוקרטיות הן משטרים שוחרי שלום מטבעם, שלא יעודדו מערכות פוליטיות קיצוניות העלולות לטפח ארגוני טרור. שרנסקי עצמו הסביר בספר, שאליו התייחסה רייס, כי משטרים לא-דמוקרטיים צריכים להמציא אויב חיצוני כמנגנון שליטה על אוכלוסיותיהם.17  אבל יש להיזהר מדבר אחד: מה קורה אם משטר דמוקרטי מעניק סמכויות לתנועה פוליטית כמו החמאס, שהאידיאולוגיה המרכזית שלה מבוססת על טרור, בלי קשר לשאלה אם הוא זקוק למנגנון שליטה או לא? למעשה, שרנסקי מזהיר בספרו שבחירות, כשלעצמן, אינן יכולות להיות מבחן אמיתי לדמוקרטיה. דמוקרטיה מחייבת, כתנאי מוקדם, את צמיחתה של תרבות פוליטית התומכת בחֵירות. האם תוכל קבוצה איסלאמית רדיקלית כמו החמאס, הרואה בעיני רוחה השתלטות מיליטנטית על מדינות שכנות, להיחשב כשותפה לתהליך דמוקרטיזציה כזה? השאלה נוקבת במיוחד מכיוון שהארגונים האיסלאמיסטיים בכל רחבי המזרח התיכון, שהחמאס מזדהה אתם כל-כך, הכריזו בגלוי על מלחמה נגד עצם הרעיון של דמוקרטיה.

ההקבלה הכוזבת לאירלנד הצפונית

טיעון נוסף העשוי להשפיע על עמדת ארצות-הברית הוא התקווה שהבחירות יגרמו להתמתנותו או להשתנותו של החמאס, מפני שיטמיעו באנשיו ערכים דמוקרטיים יותר. אנשי ממשל אמריקנים לא הכריזו על כך, אבל התייחסותה של גב’ רייס ל”הסכם יום השישי הטוב” מצביעה על מאמץ ללמוד מניסיונם של הבריטים עם ה-IRA. זאב שיף, הכתב לענייני ביטחון וצבא בעיתון  הארץ, חשף כי לאחרונה “מתנהל מסע יחסי ציבור נמרץ מטעם החמאס בחלקים שונים של אירופה וארצות-הברית”, שבראשו עומדים אנשי מודיעין לשעבר, כגון אליסטייר קרוק, מה-6MI הבריטי.18  גם אנשי מודיעין אמריקנים הצטרפו לקרוק בסדרה של פגישות עם החמאס, וביניהם מילטון בירדון מה-CIA, שתיווך בכינון מערכות-היחסים בין ארצות-הברית למוג’אהידין האפגנים נגד הסובייטים, גרהם פולר, ששירת הן ב-CIA והן במכון RAND, ופרד הוף, שעבד על דוח מיטשל. פקיד סעודי לשעבר הצטרף אף הוא לחבורה.19  חלק מאנשים אלה ניסו לפלס את דרכם בעבר אל ממסדי מדיניות החוץ האמריקנים והבריטים.

מודל אירלנד הצפונית לעשיית שלום, ששלהב את החלק הבריטי שהוביל את המאמץ הזה, הוא דוגמה גרועה לדו-שיח מערבי עם החמאס. “הסכם יום השישי הטוב” לא היה סיפור הצלחה כפי שהוא מוצג לעתים קרובות, על אף שנתפס בעיני חלקים מהממסד הבריטי כגולת הכותרת של מדיניות החוץ שלו.20  הכללת ה-IRA בתהליך הפוליטי ב-1998, למשל, לא הביאה בעקבותיה פירוק נשק מידי של הקבוצה מיד לאחר מכן; אדרבא, סוגיית הוצאת הנשק של ה-IRA מכלל שימוש נמשכה שנים, ומחויבותו לאי-אלימות היתה מפוקפקת מאוד. ב-2001 נתפסו אנשי IRA בקולומביה “על חם”, כשהם מנסים לעשות עסקת נשק חדשה עם מורדים בממשלה. לאחר מכן, ב-2004 וב-2005, נמצא קשר בין ה-IRA למעשי שוד בבנקים ולרציחות. אבל חשוב מכך, של-IRA ולחמאס יש מטרות פוליטיות שונות מן הקצה אל הקצה; ה-IRA נאבק במשך שנים כדי לסלק את הנוכחות הבריטית מאירלנד הצפונית ולאחד את מחוזות הצפון עם הרפובליקה האירית בדרום. אך יש לזכור כי ה-IRA לא שאף להשמיד את בריטניה הגדולה. לעומת זאת, כפי שכבר צוין, הנהגת החמאס הבהירה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, שהיא שואפת להשמיד את מדינת ישראל. אי אפשר להשוות כלל את עוצמת העוינות של הסכסוכים השונים, ולכן לא ניתן להסיק – על בסיס הדוגמה האירית – שמיתון יעדי החמאס באמצעות תהליך פוליטי הוא אפשרות מציאותית.

הוויכוח הנרחב יותר סביב האחים המוסלמים: ארגון-האם שהוליד את החמאס

אלה שעסקו בדו-שיח עם החמאס שוחחו גם עם  האחים המוסלמים – הארגון הפונדמנטליסטי המצרי המקורי שנוסד ב-1928, ושממנו צמח החמאס כסניף הפלשתינאי. לאחים המוסלמים במצרים היה מעמד של “בלתי חוקיים, אך נסבלים רשמית”. מנהיגי  האחים הכריזו כי כיום הארגון מנער את חוצנו מאלימות, אף כי היה בעבר היה מעורב ברציחות פוליטיות ובמעשי טרור. חברים עצמאיים בפרלמנט המצרי מזדהים עם  האחים המוסלמים, כך שבעקיפין הארגון הוא חלק מהמערכת הפוליטית, נוסף על חדירתו לאגודות מקצועיות במצרים ולממסד הדתי. מאז שנות השמונים משתדל הארגון לתאם את מהלכיו הפוליטיים עם מפלגות לא-פונדמנטליסטיות, כגון ה”וואפד”, ולאחרונה גם עם “איימן נור”. יש אומרים שהגידול בשיעור הבוחרים בבחירות לנשיאות במצרים ב-2005 נבע מקריאתם של האחים המוסלמים לאנשיהם ללכת לקלפיות. ארגונים חיצוניים כגון “קבוצת המשבר הבינלאומי”, כבר המליצו שהאחים המוסלמים יקבלו מעמד חוקי ויורשו למלא תפקיד פעיל יותר בפוליטיקה המצרית.21  האם המודל הזה מעניק השראה לאלה התומכים בשיתוף החמאס?

אבל במזרח התיכון, הזהירו אינטלקטואלים ואנשי ממשל כאחד מפני מתן לגיטימציה לאחים המוסלמים. ביולי 2005 הזכיר שר חינוך הכווייתי לשעבר לקוראיו בעיתון  א-שארק אל-אווסאט, כי הטרור של  אל-קאעידה החל באידיאולוגיה של  האחים המוסלמים, כשהוא הולך בעקבות הדוקטרינה של ה”תַכְּפיר” (הגורסת שמוסלמים אחרים הם כופרים בעיקר ודינם מוות) עד סעיד כּוּתְבּ, מנהיג האחים המוסלמים בשנות השישים. איש מדע המדינה מכוויית, הכותב גם בעיתונות הכווייתית וגם בעיתונות המצרית, קרא לארצות-הברית להכניס את  האחים המוסלמים לרשימת ארגוני הטרור שלה, בהתחשב בעובדה שגם מנהיגים מזרח תיכוניים, כגון הנסיך נאיף, שר הפנים של ערב הסעודית, מייחסים את עליית הטרור לאחים (על אף שנאיף עצמו מעניק גיבוי לקרנות צדקה והאביות רדיקליות). בתשובה לשאלה על האחים המוסלמים מהעיתון  דר שפיגל, בריאיון שפורסם ב-20 בדצמבר 2004, יצא הנשיא מובארכ בתוקף נגד הארגון:

“לאחים המוסלמים יש עבר טרוריסטי. הם רצחו ראש-ממשלה ואחרים שאינם מסכימים ליעדיהם הפוליטיים. ב-1954 הם ניסו אפילו לפוצץ את הנשיא גמאל עבד אל-נאצר, לא, הדבר האחרון שהמדינה שלנו זקוקה לו הוא ארגון כמו  האחים המוסלמים”.22

אמנם נכון שמשטרו של מובארכ מקיים קשרים עם  האחים המוסלמים, אבל הוא עושה זאת באמצעות מנגנוני ביטחון מצריים – ולא באמצעות המערכת הפוליטית.

האחים המוסלמים נשארו אנטי-מערביים קיצונים עד היום. מוחמד מהדי עות’מן עאקף, מנהיגם החדש שהתמנה ב-2004, הכחיש שאל-קאעידה עומד מאחורי ההתקפות ב-11 בספטמבר, וקרא לארצות-הברית “שטן” שיתמוטט עד מהרה.23  עדויות נוספות על האוריינטציה של הארגון אפשר לאסוף מתוך פרסומיו הרשמיים. באתר האינטרנט של  האחים המוסלמים, הכריז עאקף: “אני מאמין באמונה שלמה שהאיסלאם יפלוש לאירופה ולאמריקה”.24  פרסומי  האחים המוסלמים אמנם אינם חוקיים במצרים, אולם אף-על-פי-כן הם פרסמו בלונדון שבועון בערבית הנקרא “ריסאלאת אל-איחוואן” – “המֶסֶר של  האחים המוסלמים”. חודשים אחדים אחרי 11 בספטמבר שינה העיתון את כותרתו, שעד נובמבר 2001 לא התיימר אפילו להסתיר את הכוונות הגלובליות של הארגון. הכותרת החדשה היתה: “המשימה שלנו: להשתלט על העולם”.25

אמות-מידה של דמוקרטיה

הדילמות הניצבות בפני מעצבי המדיניות של ארצות-הברית מרחיקות לכת מעבר לשאלת החמאס והבחירות בקרב הפלשתינאים. כאשר ארה”ה מתמודדת עם הקבוצות האיסלאמיות הרדיקליות המיליטנטיות, האם עליה לנסות ולבודד תנועות “ג’יהאדיות” טהורות, כגון  אל-קאעידה, על-ידי עידוד תנועות איסלאמיות אחרות לנקוט צעדים ראשונים בתהליך הפוליטי הדמוקרטי? זוהי אפשרות מסוכנת ביותר, מפני שהקבוצות האיסלאמיות הרדיקליות מסוגלות לנצל בעורמה את שפת הפלורליזם ואת הסובלנות הפוליטית בלי לשנות את סדר-היום האידיאולוגי התוקפני שלהן. יש להניח שכפיית מצרים לקבל את  האחים המוסלמים, או התעקשות שישראל תקבל את החמאס כשותף לממשלה פלשתינאית עתידית רק יזרזו את ההשתלטות האיסלאמיסטית הרדיקלית על כל המזרח התיכון.

במקרה של הפלשתינאים, אם בעתיד ישתף עבאס את החמאס בשלטון, האם לא יהיה חלש עוד יותר מכפי שהוא היום? החמאס עשוי להתנגד לקריאה להתפרק מנשקו; הוא יכול להצביע על התקדים הלבנוני: לחיזבאללה יש נציגים בפרלמנט הלבנוני, ובכל זאת הוא מחזיק מיליציה נפרדת, הנבדלת מצבא לבנון. לאחר שהחמאס ייבחר לפרלמנט הפלשתינאי, לא יהיה לנציגיו תמריץ רב להשתנות. אם עבאס יעניק לאנשי החמאס משרדים ממשלתיים ברשות הפלשתינאית, כחלק מסידורי השיתוף בשלטון, מי ימנע הזרמת סיוע בינלאומי דרך משרדים אלה לקרנות הצדקה של החמאס, שם אפשר להשתמש בהם לבניית התשתית הצבאית של החמאס? וברגע שהארגון יקבל לגיטימציה בצורה זו, דרך תהליך הבחירות, ארצות-הברית ובעלות-בריתה יתקשו מאוד למתוח ביקורת על הסעודים ועל אחרים שמימנו את החמאס בעבר, מפני בסיוע לחמאס הם מסייעים לחלק מהרשות הפלשתינאית.

ישנם כמה תקדימים לטיפול בבעיית ארגוני טרור המשתדלים להצטרף לתהליך הדמוקרטי. בשנת 2002 אסרה ספרד על התמודדותה של הזרוע הפוליטית של ETA, התנועה הבדלנית הבסקית, למשרות. גם הולנד וצרפת פירקו מפלגות פוליטיות “המתכוונות לקדם אלימות”.25  יהיה זה שיא הצביעות אם מדינות אירופה לא יתעקשו על התניית הבחירות בקרב הפלשתינאים בתנאים מוקדמים דומים לאלה הנוהגים בהם להגנת החברות האזרחיות שלהן עצמן. ארצות-הברית יכולה להשתמש בטיעון זה עם שותפותיה ל”קווארטט”, אבל תחילה עליה לגבש עמדה תקיפה לא פחות מזו של האיחוד האירופי בקשר להרחקתם של טרוריסטים מתהליכים פוליטיים דמוקרטיים.

המפתח לטיפול בתנועות אלה במזרח התיכון הוא לדרוש שהן יתפרקו מנשקן  לפני שהן מצטרפות לתהליך הפוליטי, ולהתנער לחלוטין מאלימות. הן חייבות לקבל גם את כללי התהליך הפוליטי שהן שואפות להצטרף אליו: בתוך מדינות ערב, הן חייבות להכיר בלגיטימיות של האופוזיציה הפוליטית שלהן ולהשלים עם רצון הרוב. בהקשר הישראלי-פלשתינאי, עליהן להשלים עם הלגיטימיות של מדינת ישראל ולהביע נכונות להגיע לשלום קבע, ולא רק להפסקת-אש זמנית, שתאפשר להם לחדש את המלחמה שלהן כעבור זמן. אם לא ייקבעו תחילה אמות-מידה בסיסיות אלה להצטרפות לתהליך הדמוקרטי, וייאכף יישומן בקפדנות, כי אז כל המסע לדמוקרטיזציה של המזרח התיכון עלול להתגלות כהרסני.

הערות
  • 1. “Bush Expresses Confidence in Mideast Peace Process,” CNN, October 20, 2005; http://edition.cnn.com/2005/POLITICS/10/20/bush.abbas.ap/index.html.
  • 2. “ריאיון של הנשיא בוש על-ידי אל-ערבייה”, הבית הלבן, 24 באוקטובר 2005; שאלה: אז היית רוצה שהוא יפרוק את החמאס ואת הג’יהאד מנשקם לפני הבחירות? הנשיא בוש: ובכן, כמו שהוא אמר מה שהוא הולך לעשות הוא לוודא שלא תהיה נוכחות מזוינת ברחובות, והייתי רוצה שימשיך ככה. אני חושב שהמפלגה שלו תזכה מפני שהיא מפלגת שלום. ואני חושב שרוב האנשים רוצים שלום”. http://www.whitehouse.gov/news/releases/2005/10/20051024-6.html.
  • 3. Robert Satloff, “Control Issues,” New Republic, September 22, 2005; https://ssl.tnr.com/p/docsub.mhtml?i=w050919&s=satloff092205.
  • 4. Steven Erlanger, “Israel Retreats From Objection to Hamas Role in Elections,” New York Times, October 24, 2005; http://www.nytimes.com/2005/10/24/international/middleeast/24mideast.html.
  • 5. “Israel Bows to Pressure on Hamas Question,” AP, October 23, 2005. .
  • 6. ניר חסון, “מופז: החמאס הוא ארגון טרור, לא מפלגה”, הארץ, 27 באוקטובר 2005.
  • 7. Yitzhak Benhorin, “U.S. to PA: Ban Hamas from Elections,” Ynet News, October 26, 2005; http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3159902,00.html.
  • 8. Secretary of State Condoleezza Rice, “Questions Taken at Princeton University,” September 30, 2005; http://www.state.gov/secretary/rm/2005/54178.htm.
  • 9. “ריאיון עם מנהיג החמאס ד”ר מחמוד אל-זהאר”, MEMRI, 19 באוגוסט 2005.
    http://memri.org/bin/articles.cgi?Page=countries&Area=palestinian&ID=SP96405.
  • 10. Yaniv Berman, “Interview with Hamas Leader Mahmoud A-Zahhar,” Media Line, September 22, 2005; http://www.themedialine.org/news/news_detail.asp?NewsID=11354. לחומר רקע על אוריינטציה איסלאמיסטית בינלאומית זו ועל האחים המוסלמיםהפלשתינאים, ראו: Ziad Abu Amr, Islamic Fundamentalism in the West Bank and Gaza: Muslim Brotherhood and Islamic Jihad (Bloomington: Indiana University Press, 1994), pp. 23-25. נוסף על כך, זיקת החמאס לקבוצות שהן חלק מהרשת של אל-קאעידה הופגנה בצורה דרמטית ב-2004, כשהחמאס הפיץ בגדה המערבית וברצועת עזה תקליטורי מחשב המביעים את הזדהותו עם הטרוריסטים הצ’צ’נים ועם “מלחמות קודש” אחרות בבלקנים, בקשמיר ובאפגניסטן. על תקליטור אלה מופיעות תמונות משותפות של מייסד החמאס, שייח’ אחמד יאסין, מנהיגי הצ’צ’נים אל-חטאב ושאמיל בסאייב, ואוסאמה בן-לאדן. ראו: “Hamas Identifies With and Supports Chechen and International Islamic Terrorism on CDs Found in the Palestinian Authority-Administered Territories”; http://www.intelligence.org.il/eng/sib/9_04/chechnya.htm.
  • 11. “חמאסטן, כפי שהיא מתוארת בראיונות עם מחמוד אל-זהאר”, המרכז לטרור ולמידע במרכז למחקרים מיוחדים, 9 באוקטובר 2005; http://www.intelligence.org.il/eng/eng_n/hamastan_e.htm.
  • 12. “Hamas: Disengagement Will Lift Morale of Global Islamist Forces, Affect Battle for Afghanistan and Iraq,” News First Class, August 17, 2005; http://www.nfc.co.il/archive/001-D-78357-00.html?tag=9-09-57.
  • 13. אלוף (מיל’) יעקב עמידרור ודויד קייס, “האם חמאסטן בעזה תהפוך בעתיד למקום מפלט לאל-קאעידה?” Jerusalem Viewpoints No. 524, November 1, 2004; http://www.jcpa.org/jl/vp524.htm.
  • 14. “President Discusses War on Terror at National Endowment for Democracy,” White House, October 6, 2005; http://www.whitehouse.gov/news/releases/2005/10/20051006-3.html.
  • 15. בפני ארצות-הברית ניצבת דילמה נוספת במדיניותה, עם צירוף החמאס לבחירות של הפלשתינאים. אף כי ישראל אינה מתייחסת עוד להסכמי אוסלו, אחרי שהרשות הפלשתינאית הפרה את סעיפי הביטחון בהסכמים בריש גלי, ארצות-הברית לא נקטה עמדה ברורה כל-כך בעניין זה. לפי הסכמי אוסלו התחייבו הפלשתינאים מפורשות לא לצרף מועמדים “הדוגלים בגזענות” או משתדלים לקדם את מטרותיהם הפוליטיות ב”אמצעים בלתי חוקיים” לתהליך הבחירות שלהם [הסכם הביניים השני של אוסלו, נספח 2, סעיף 3, תת-סעיף 2]. אם ישראל לא תתעקש שהפלשתינאים יכבדו את ההתחייבות הזאת, זו תהיה קבורה, למעשה, של מה שנשאר מהסכמי אוסלו.
  • 16. “Opening Remarks by Secretary of State-Designate Dr. Condoleezza Rice,” Senate Foreign Relations Committee, January 18, 2005; http://www.state.gov/secretary/rm/2005/40991.htm
  • 17. נתן שרנסקי ורון דרמר, יתרון הדמוקרטיה (ירושלים: הוצ’ שלם, 2005), עמ’ 88 במהדורה האנגלית.
  • 18. זאב שיף, “”האם צריך להכשיר את החמאס?” הארץ, 14 באוקטובר 2005.
  • 19. Marc Perelman, “Ex-officials Push Engagement with Hamas, Hezbollah: Americans, British Meet with Islamists,” Forward, October 21, 2005.
  • 20. Dean Godson, “Lessons from Northern Ireland for the Arab-Israeli Conflict,” Jerusalem Viewpoints No. 523, October 1, 2004; http://www.jcpa.org/jl/vp523.htm.
  • 21. “Reforming Egypt: In Search of a Strategy,” International Crisis Group, Middle East/North Africa Report No. 46, October 4, 2005; http://www.crisisgroup.org/home/index.cfm?id=3718&l=1. לרקע על האחים המוסלמים במצרים, ראו גם:Gilles Kepel, Jihad: The Trail of Political Islam (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2002), pp. 276-298.
  • 22. “אינטלקטואל כווייתי: יש לצרף את ארגון האחים המוסלמים לרשימת ארגוני הטרור של ארצות-הברית”, MEMRI, Special Dispatch Series No. 843 – Persian Gulf, January 7, 2005. http://memri.org/bin/articles.cgi?Page=countries&Area=persiangulf&ID=SP84305.
  • 23. “המנהיג החדש של האחים המוסלמים: ההתנגדות בעיראק ובפלשתין לגיטימית; אמריקה היא שטן; האיסלאם יפלוש לאמריקה ולאירופה”, MEMRI, Special Dispatch Series No. 655, February 4, 2004; http://memri.org/bin/articles.cgi?Page=subjects&Area=jihad&ID=SP65504.
  • 24. שם.
  • 25. “לונדון כבימה מרכזית להסתה אנטי-אמריקנית: השבועון של האחים המוסלמים המתפרסם בלונדון ומופץ למדינות ערביות ומוסלמיות, ממשיך את קריאותיו להתנגדות פעילה לצבא האמריקני בעיראק”, המרכז לטרור ולמידע במרכז למחקרים מיוחדים,http://www.intelligence.org.il/eng/bu/britain/sib3_10_03.htm.
  • 26. David Makovsky and Elizabeth Young, “Toward a Quartet Position in Hamas: European Rules on Banning Political Parties,” Washington Institute for Near East Policy, Peace Watch No. 515, September 12, 2005.