עבור לתוכן העמוד
Menu

גוברים איומי הטרור על האוכלוסיה במזרח ירושלים להימנע מהצבעה

לקראת הבחירות המקומיות בירושלים: מגמות הישראליזציה לבדן לא יספיקו כדי לשנות את מפת ההחרמה המסורתית. מה שחסר במזרח העיר היא בעיקר אמונה של התושבים שהם מוגנים מאיומי הארגונים, וששלומם הפיסי מובטח

עשרה שבועות לפני הבחירות המקומיות בירושלים גובר הלחץ של ארגוני הטרור על תושבי מזרח ירושלים שלא לקחת חלק בבחירות, ולהמשיך ולהחרים אותן, כפי שהיה בעבר. הלחץ מתגבר על רקע סקרים וקולות שונים שנשמעים הפעם, שמלמדים על נטיית רבים באוכלוסייה הפלסטינית במזרח ירושלים להשתתף בבחירות, ולהשתלב במערכת העירונית, כדי להשפיע ולתעל תקציבים לטובת שירותים ותשתיות עבור השכונות הערביות.

 

בימים אלה מופץ בתקשורת הערבית מכתב פתוח, שקורא להחרים את הבחירות המוניציפליות בירושלים. המכתב שתורגם לראשונה בעמוד הפייסבוק ” 0202 – מבט מירושלים המזרחית”, נושא את הכותרת: ‘הכוחות הלאומיים האסלאמיים באל קודס הבירה הכבושה’.

 

“אנו מתייחסים לכל מי שמשתתף בבחירות , תומך בהן, או עוסק בהן, כאל מי שמתבדל מן הלאום ויתייחסו אליו כאל אחד ממנגנוני הכיבוש ועוזריו…”, מבהירים הכותבים, “מי שישתתף בבחירות הוא בוגד הפוגע בכל הערכים הפלסטיניים“, נכתב שם. למכתב הפומבי הזה קדם פסק הלכה של המופתי הירושלמי, שייח’ מוחמד חוסיין, אשר גם הוא קבע, כי מי שישתתף בבחירות הוא בוגד, וכי מי מבני העיר ירושלים שישתתף בבחירות המקומיות יוגדר כמי שיצא אל מחוץ ללאומיות, למולדת ולדת“. לפני שבועות אחדים, הצטרף גם הועד הפועל של אש”ף לעמדה שהביע המופתי  והזהיר  את הציבור המזרח־ירושלמי מהשתתפות בבחירות. הוועד הפועל של אש”ף, שבראשו עומד אבו מאזן, התריע כי השתתפות בבחירות עלולה להצביע על  הכרה דה פקטו בשלטון ובריבונות הישראלית בעיר”.

 

רמאדן דבש שיתמודד בבחירות, על המאיימים: “אני בוגד? הם  בוגדים!”

 

אלא שלמרות המתח הגואה ברחוב המזרח ירושלמי והניסיון להלך אימים על הציבור המזרח ירושלמי הודיע רמאדן דבש, יו”ר המנהל הקהילתי בכפר צור באכר, שבכוונתו לעמוד בראש רשימה שתתמודד בבחירות למועצת עיריית ירושלים, וכי בכוונתו לעשות זאת בשיתוף פעולה עם עזיז אבו סארה ופעיל השמאל גרשון בסקין. היוזמה לרשימה יהודית – ערבית שתתמודד בבחירות לעירייה נפלה ככל הנראה, ולכן בסקין עצמו לא ישולב ברשימה. סקרים שנעשו לימדו כי רשימה משותפת מסוג זה אולי תוסיף כמה מאות קולות יהודיים, אך תגרע אלפי קולות ערביים, המתנגדים לשיתוף פעולה עם השמאל היהודי במסגרת הבחירות. לפיכך ברשימה של דבש שתתמודד בבחירות ישולבו כנראה ערבים בלבד.

 

המטרה המרכזית של הרשימה החדשה, היא כאמור להשפיע באמצעות ייצוג מוניציפלי על חלוקת המשאבים העירוניים והתקציבים, בתחומי התשתיות והשירותים. דבש עצמו אינו נרתע מפסקי ההלכה של המופתי ומאיומים שהופנו לעברו. הוא מבהיר שהוא מתנגד לחלוקת ירושלים. להערכתו, אם יערך משאל עם בקרב ערביי מזרח העיר, הם יבחרו בהמשך החיים בעיר מאוחדת, גם אם משמעות הדבר היא – הכרה במערב העיר ובמזרחה כבירת מדינת ישראל”. “אני בוגד? הם בוגדים”, הצהיר דבש לאחרונה בשיחה עימי, “הבחירות הללו הן עניין מוניציפלי. 51 שנה שאין לנו אבא ואין לנו אמא. 51 שנה שחמאס ואש”ף יושבים כמו משקיפים מהצד ולא עוזרים לנו, לא בבנייה ולא בחינוך ולא בעוד הרבה עניינים מוניציפליים. האסלאם” מבהיר דבש, “היא דת של חיים ולא של מוות. המופתי טועה כשהוא אומר שאנו בוגדים. אנחנו רוצים להעניק לתושבי מזרח ירושלים אפשרות לחיות כמו בני אדם. אני רוצה להשפיע מבפנים, להביא לכך שיותר משאבים יוקצו לתושבים הערבים”.

 

31% מהבוחרים – ערבים

 

בספר הבוחרים הירושלמי רשומים כ-630  אלף בעלי זכות בחירה. כ־200 אלף מהם ערבים – כ־31%. ( שיעור הערבים בירושלים גבוה יותר (41%), אך רבים מהם ילדים ונוער שעדיין אינם בעלי זכות בחירה) בבחירות המקומיות ב־2013 הצביעו 1% מהם בלבד. דבש מעריך שלפחות 40% מהם רוצים להצביע, אך הוא לא יודע כיצד ינהגו בפועל אם יומיים לפני הבחירות חמאס יאיים על חייהם, כפי שקרה במערכות בחירות קודמות. “אני חושב שהפעם יש הבנה יותר רחבה שנדרש שינוי. אני עצמי לא פוחד. אי אפשר להמשיך ולשתוק. חייבים לקום ולהצביע”, הוא מבהיר.

 

ד”ר דוד קורן, יועצו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, לענייני ערבים, העריך לאחרונה בשיחה שפורסמה עימו ב’ישראל היום’, שאמנם “רבים יותר מערביי מזרח העיר יצביעו מבעבר, אבל לא רבים מספיק”. קורן סבור, שיהיו  איים של הצבעה, במקומות כוואדי ג’וז, בית צפאפא וצור באהר, אך הוא אינו משוכנע שהדבר יספיק כדי לעבור את אחוז החסימה.

 

“תושבי מזרח העיר עדיין  מאוימים ומופחדים על ידי טרור ולאומנות”, מציין קורן, “היכולת של הרש”פ להדביק להם תווית של סוכן ומשת”פ ציוני עדיין קיימת. וזה מרתיע.”

קורן מתרשם, כי “מספר האנשים האמיצים שמשתחררים מהלפיתה של האיום הולך וגדל. אתה גם שומע את האדם הפרטי שבשיחה בחדר סגור יאמר לך שהוא מעדיף להמשיך לחיות בעיר אחת, תחת ריבונות ישראלית אך בשוויון, מה שלעולם הוא לא יאמר בחוץ. אבל הצבעה היא עוד צעד קדימה, אבל אני לא משוכנע שיש מספיק בשלות לכך בציבור הרחב שם. מה שברור לי לחלוטין הוא,  שביטחונית – המשטרה ומערכת הביטחון חייבות להעניק לאוכלוסייה במזרח ירושלים תחושת ביטחון לצאת ולהצביע, ואני משוכנע – לאור שיחות שקיימתי עם המשטרה – ששם, לגמרי מודעים לכך”

 

האם לציבור היהודי יש סיבה לחשוש מייצוג ערבי במועצת העיר”?  נשאל קורן והשיב:

“מי שרוצה לראות את ירושלים מחולקת עם שתי עיריות שונות – איך לו סיבה לתמוך בכך. מי שבסוף מבין לעומק מה אומרת עיר מאוחדת, צריך לדעת שבמסגרת תהליכי ההתאזרחות והישראליזציה שעובר חלק ניכר מערביי מזרח ירושלים – הם יהפכו בעתיד להיות חלק מהמשחק הפוליטי העירוני”.

 

ניתוק בין הזירה המקומית לזירה הלאומית

תזכורת: סקר מקיף שביצע המרכז הפלסטיני לדעת קהל בקרב ערביי מזרח ירושלים  בראשית השנה לימד שכ-60% מתושבי מזרח ירושלים סבורים שעליהם להשתתף בבחירות לעיריית ירושלים בסוף אוקטובר הקרוב; להשפיע מבפנים; שאחרי  החרמה ארוכת שנים הגיע העת לקחת חלק ב’משחק העירוני’. (הסקר הוכן עבור האוניברסיטה העברית לאחר הצהרת הנשיא טראמפ על ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל).

תוצאות הסקר לא ממש הפתיעו. הן לימדו שוב כי  לצד מגמות של איסלאמיזציה והקצנה דתית בחברה המזרח ירושלמית נמשכת גם מגמת ‘הישראליזיה’ של רבים מערביי מזרח ירושלים, ואולי אף מתעצמת.

תוצאות הסקר גם לימדו עד כמה חזק האינטרס שהמציאות של 50 שנות יחד בעיר אחת, ללא גבולות, יוצרת:  האינטרס שמבקש לחתור  להשוואת שירותים ותשתיות בין מזרח העיר ומערבה באמצעות השפעה במועצת העיר – חזק יותר לפי תוצאות הסקר – מאשר הנרטיב הלאומי הפלסטיני בנוגע לירושלים כפי שמייצגים אותו הרש”פ וחמאס. הללו, איש בדרכו, רואים כידוע בכל שיתוף פעולה עם ישראל – ובפרט בירושלים – ‘בגידה’ במטרה ‘העליונה’: ‘כינון בירת המדינה הפלסטינית במזרח ירושלים’.

הסקר לימד לכאורה שחלק נכבד מתושבי מזרח ירושלים מוכנים להניח בצד את ‘המטרה העליונה’ ,  ולנתק ולהפריד בין  הזירה העירונית, המקומית, המוניציפלית, לבין היעדים הלאומיים הפלסטיניים שאינם נראים כרגע ברי השגה; שרבים יותר במזרח ירושלים מבינים כי הדרך לתקציבים העירוניים – שלאורך שנים ארוכות זורמים בעיקר למערב העיר – עוברת דרך  השפעה פוליטית במועצת העיר.

פיזור נכון של קלפיות

אלא שחודשיים וחצי לפני הבחירות, האווירה בחלקים של הרחוב המזרח ירושלמי היא אוירה של פחד, ולא ברור, האם המגמות הללו שמתחזקות כבר כמה שנים, יתורגמו ביום הבחירות להצבעה של ערביי מזרח ירושלים בקלפי. נראה כי הדבר תלוי גם בפעילות של זרועות הביטחון הישראליות, ובשאלה האם יצליחו להעניק לתושבי מזרח העיר תחושה של בטחון. חלק מהתשובה טמון בפיזור נכון של קלפיות. בבחירות הקודמות פוזרו במזרח העיר רק 13 קלפיות, והדבר הקשה גם על המעטים מקרב תושבי מזרח העיר שביקשו להצביע, לממש את רצונם.

במערכות הבחירות הקודמות, למעט אחת (זו של 1969), הצליחו ארגוני הטרור לטרפד השתתפות משמעותית של ערביי מזרח ירושלים והתמודדות של רשימות ערביות בבחירות העירוניות. רק אחוזים ספורים מבעלי זכות הבחירה במזרח העיר פקדו את הקלפי, והטרור ניצח. שיעור ההצבעה הזעום ביטא לאורך השנים מסר לאומי פלסטיני של  היעדר הכרה פורמלית בשלטון הישראלי ובמעשה איחוד העיר.

ישראל מצידה לא השכילה, או לא הצליחה לייצר תחושת בטחון, שתאפשר לרבים יותר מתושבי מזרח ירושלים  שחפצו בכך – להשתתף בבחירות. האיום על שלומם היה מוחשי מדי. במזרח ירושלים זוכרים עדיין כיצד ציבור ערבי שביקש בעבר  להשתתף  בבחירות המקומיות, כמו גם אישי ציבור מקרב ערביי מזרח העיר שהביעו רצון להתמודד על מקום במועצת העירייה, אוימו וחלקם אף נפגעו מאלימות ומטרור של אנשי חמאס או פת”ח. כך אירע למשל לחנא סניורא, לשעבר מנהל העיתון “אל־פג’ר”, שביקש לרוץ למועצת העיר, ושתיים ממכוניותיו הוצתו. כך אירע גם ליוזמות מקומיות שהתארגנו בבית צפאפא ובצור באהר. האם הפעם תשכיל ישראל ליצור אוירה אחרת ותנאים אחרים? כרגע התמונה עדיין מעורפלת, אך איומי הטרור, אינם מבשרים טוב. מגמות הישראליזציה לבדן, לא ישנו את מפת ההצבעה במזרח העיר. מה שחסר שם היא בעיקר אמונה של התושבים שהם מוגנים מאיומי הארגונים, וששלומם הפיסי מובטח, ואת זאת קשה הרבה יותר לייצר.