ב-5 במאי 2024 פרסם ראש ממשלת ישראל נתניהו ברשת X כי "ערוץ ההסתה אל-ג'זירה ייסגר בישראל", בעקבות החלטת הקבינט פה אחד להשבית את פעילות הרשת במדינה במימון קטארי למשך 45 יום. ממשלת ישראל האשימה את אל-ג'זירה בכך שהיא מהווה איום על ביטחונה הלאומי ו"שופר של חמאס".
זמן קצר לאחר מכן, פרסמה הרשת הודעה לעיתונות המגנה בחריפות את סגירת משרדיה, כינתה את המהלך "מעשה פלילי", והוסיפה כי "הרשת דוחה בתוקף את הטענות להפרת סטנדרטים תקשורתיים שהוצגו על ידי הרשויות הישראליות".
תקשורת המיינסטרים המערבית ותומכי קטאר התייצבו כדי לגנות את המהלך, וכינו אותו מתקפה על "חופש הביטוי". חלקם העריכו כי הוא יוביל לגינויים נרחבים במדינות ערב. תומכי אל ג'זירה התעלמו לחלוטין או בחרו שלא ליידע את קוראיהם שזו לא הפעם הראשונה שהרשת מואשמת ב"הסתה". לגוף השידור הזה רקורד ארוך של איסורים לפעול בכמה מדינות ערביות, בהן סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות, ירדן, מצרים ומרוקו, בגין האשמות דומות: "איום על הביטחון הלאומי", "הסתה" ו"שופר של ארגוני טרור אסלאמיים". אם נוסיף זאת לרשימה, בעקבות אירועי ה-11/9, ובמיוחד לאחר מלחמת עיראק והפלתו של הרודן העיראקי סדאם חוסיין, האשימו פרשנים ופוליטיקאים אמריקאים רבים את אל-ג'זירה בליבוי הזעם וההסתה ברחוב הערבי נגד אמריקה והחיילים האמריקאים הנמצאים בעיראק.
המהלך הישראלי זכה לגינוי גם מצד כמה ממשלות מערביות, כולל ארה"ב, שכינו אותו "מדאיג במיוחד". בוושינגטון "הבהירו כי אנו תומכים בחופש הביטוי והתקשורת בכל רחבי העולם, כולל בישראל", כפי שאמר דובר מחלקת המדינה האמריקנית מתיו מילר לכתבים ב-7 במאי 2024, והוסיף: "אנחנו חושבים שאל-ג'זירה צריכה להיות מסוגלת לפעול בישראל, כפי שהיא פועלת במדינות אחרות באזור". אך האמת היא כי בשנת 2016, אמריקה בעצמה הורתה על סגירת אל-ג'זירה אמריקה.
יש לציין כי ארצות הברית, בריטניה ומדינות רבות באירופה אסרו על גופי השידור רוסיה היום (RT) וספוטניק הממומנים על ידי מוסקבה לפעול ברחבי ארצות הברית ואירופה מאז מרץ 2022, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה. שרת התרבות הבריטית דאז, נדין דוריס, כינתה את RT מכונת התעמולה המזהמת של פוטין", והאיחוד האירופי האשים את שני גופי השידור בקידום "מניפולציה שיטתית של מידע ודיסאינפורמציה על ידי הקרמלין".
RT, כמו אל-ג'זירה, דחתה בתוקף את הטענות, גינתה בחריפות את ההחלטה, והצהירה כי "החזות של עיתונות חופשית באירופה התפוררה סוף סוף".
אם הוא מקשקש כמו שופר תעמולה…
מכאן עולה השאלה מדוע ארה"ב, בריטניה והאיחוד האירופי יכולים להחרים את זרוע התעמולה של ממשלת רוסיה, אך אין זה מוצדק שישראל תאסור על זרוע התעמולה של ממשלת קטאר התומכת בחמאס לפעול בשטחה? אז למה זה "יום שחור לתקשורת" כאשר ישראל סגרה "זמנית" את פעילות אל-ג'זירה בישראל, אבל לא "יום אפל" כאשר נאסר על RT וספוטניק לשדר ברחבי אירופה וארצות הברית?
ביליתי יותר מעשור בעבודה עבור כמה כלי תקשורת קטאריים, כולל עבודה עבור רשת הטלוויזיהAlaraby כמפיקת שטח במשרה מלאה. מלבד עבודתי בערוץ זה, עבדתי גם כעיתונאית עצמאית בעיתון הפאן-ערבי "הערבי החדש". עבדתי על שלושה סרטים דוקומנטריים עבור אל-ג'זירה בערבית, בעיקר על הנרטיב הישראלי. המשימה האחרונה שלי הסתיימה באוקטובר 2023 בסרט לאל-ג'זירה באנגלית על חייו של מייסד המחתרת היהודית לח"י אברהם שטרן (יצא בפברואר 2024).
חשוב לציין כי התקשורת הקטארית משתנה אם היא פונה לקהל ערבי או מערבי. עבור הקהל הערבי, עיתונאים ומגישים חייבים להשתמש ברטוריקה טעונה רגשית כדי לעורר כעס או אהדה. למשל, ישראל מכונה "המדינה הכובשת" או "הישות הציונית"; נפגעים פלסטינים מכונים לעתים קרובות שהידים, בעוד שנפגעים ישראלים בסך הכל "מתו". ב-2017 הייתי אחראית על סרט תיעודי ליום השנה ה-100 להצהרת בלפור. הוסמכתי כחוקרת בכירה, הייתי העיתונאית שהובילה ראיונות עם כל המומחים האורחים שתרמו לסרט, והשגתי את זכויות היוצרים להשתמש בראיון עם לורד רוטשילד. ערב שידור הסרט התיעודי נהוג להזמין את האחראי על הסרט כדי לדבר בשידור על תהליך הצילום, הנושאים המרכזיים וכו'. לגבי הסרט הספציפי הזה, "רוטשילד היקר שלי", הנהלת הערוץ החליטה שעדיף שמישהו אחר ידבר על הסרט. האדם שהם בחרו היה קולגה טוב שלי. כששאלתי על ההיגיון מאחורי הבחירה של לונדון/דוחא, נאמר לי, "סוזן, אני אהיה כנה איתך. ההנהלה חוששת שתתייחסי לישראל כ'מדינת ישראל'. זה עשוי לתת ליריב (כלומר לישראל) הבנה מסוימת שאנחנו לא מעוניינים בה".
אם נחזור למשימת העבודה האחרונה שלי בסרט על אברהם שטרן באל-ג'זירה, ששודר באנגלית, הרשו לי לכנות את ישראל "מדינת ישראל", והמומחים הישראלים שראיינתי קיבלו במה להביע את דעתם.
גרג קרלסטרום, כתב המזרח התיכון של האקונומיסט, טוען כי קיים פער עצום בין אל-ג'זירה בערבית לאל-ג'זירה באנגלית, ערוץ שהושק ב-2006, עשר שנים לאחר פתיחת הערוץ בערבית. קרלסטרום כותב: "הם חולקים שם, אבל מעט מעבר לכך, אפילו פועלים מתוך בניינים נפרדים זה מול זה. גם קווי העריכה שלהם שונים בתכלית", הסביר, "חלק גדול מהתוכניות באנגלית נשאר הוגן ואובייקטיבי – שמות תואר שכבר לא חלים על ערוץ המקביל בערבית".
למה אל-ג'זירה מצליחה?
למרות המחלוקות הבלתי פוסקות, אל-ג'זירה הוא מותג ידוע עם קהל צופים עצום. ניתן להסביר את הצלחתו מכמה סיבות. ראשית, הוא מבין את שוק המדיה וכיצד לטרגט או לתמרן את קהל היעד שלו. התוצר הערבי שלו פונה להלך הרוח של הרחוב הערבי, למשל, כאשר מדווחים על מלחמה/סכסוך, הדיווח יהיה לעתים קרובות טעון רגשית עם תמונות של אלימות גולמית ואכזרית, שפיכות דמים, חוסר כבוד כלפי אזרחים פצועים, מצוקה, ואפילו הרוגים. השקפה זו מיושמת בעיקר אם הכתבה עוסקת בנפגעים פלסטינים. כעיתונאית, סגנון דיווח זה נועד להוביל ולעצב את מוחו של הקהל ולא ליידע אותו על ידיעה חדשותית ספציפית.
גורם חשוב שני להצלחה האדירה של אל-ג’זירה הוא שגוף השידור הזה לא צריך לעשות רווחים כמו כלי תקשורת ענקיים לא פחות. מאז הקמתה ב-1996 היא קיבלה מיליארדי דולרים משליטי קטאר. ההנהלה הבכירה של רשות השידור, כולל המנכ"ל לשעבר שלה ודאח ח'נפאר, פלסטיני מג'נין, התעקשו תמיד כי "הסובסידיה הכבדה ששילמה משפחת המלוכה הקטארית לאל-ג'זירה לא קנתה השפעה מערכתית".
אל-ג’זירה מתגאה בכך שהיא פעילה למען חופש הביטוי ומהווה פלטפורמה שבה כל הדעות מתקבלות בברכה. במקרים מסוימים, העיתונאים שלה מסקרים משבר בקונגו או באמריקה הלטינית. אבל עצמאות מערכתית והיעדר משוא פנים נמצאים מחוץ לחלון כאשר גוף השידור מסקר נושאים המכונים "קווים אדומים" בקרב עיתונאים ערבים – נושאים הנחשבים רגישים או חשובים פוליטית לקהל הערבי והמוסלמי, כגון דיבור על דו-קיום בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים. סיפור חיובי על ישראל יוביל לתוצאות חמורות, כולל פיטוריו של העיתונאי או המפיק.
וכן, רוב שליטי ערב, כולל יורש העצר רב העוצמה מוחמד אבן סלמאן, אינם יכולים לחמוק מביקורת באולפני אל-ג’זירה, אבל עצמאות העריכה וחופש הביטוי אינם חלים על אמיר קטאר, על שבט המלוכה אל-ת'אני או על ענייני הפנים והחוץ של קטאר.
קטאר היא אמירות זעירה עם אוכלוסייה קטנה שאינה עולה על יותר מחצי מיליון. עם זאת, עושרה העצום הצליח לדחוף את דוחא מעל משקלה ועשה לה שם בינלאומי. שיבלי תלחמי, שכתב רבות על תפקידה של התקשורת הערבית, טוען כי אמיר קטאר, שייח' חמד בן ח'ליפה אל-ת'אני, הקים את אל-ג’זירה כדי לייפות את תדמיתו ואת תדמיתו של השייח'ה הקטארי. תלחמי כותב: "זהו שירות נוסף שאל-ג'זירה סיפקה לשליטי קטאר. כקול מבורך הנתפס על ידי הערבים כמשקף את שאיפותיהם, אל-ג'זירה מסייעת להגן על קטאר מפני ביקורת עזה על היותה אמירות פרו-אמריקאית שאירחה בסיס למטוסים שתקפו את עיראק במלחמת עיראק ב-2003". "אי אפשר לשלול לחלוטין את העמדה האידיאולוגית של האמיר", האסטרטגיה של שליטי קטאר תמיד עסקה ב"הישרדות ארוכת טווח של ההנהגה הקטארית ושל האמירות עצמה".
ב-15 השנים הראשונות להקמתו נהנה אל-ג’זירה מפופולריות עצומה בקרב הערבים, אך תדמיתו החלה להיסדק בשיאה של מלחמת האזרחים בעיראק (2006). רבים ראו בערוץ כלי לקידום האג'נדה הפוליטית של קטאר ונשק נגד יריביה. בעיראק, אל-ג’זירה הרבה להאדיר מיליציות המזוהות עם דאעש כלוחמי חופש ושהידים, בעוד הצבא העיראקי הסדיר וכוחות הביטחון שנלחמו בהן נתפסו ככלי מדכא להשתקת הרחוב העיראקי הגועש.
כמה שנים לאחר מכן, עם הגעתו של האביב הערבי, דוחא ראתה הזדמנות להמשיך במדיניות החוץ המיוחלת שלה באזור, על ידי תמיכה ומימון של אסלאמיסטים סונים קיצוניים, כגון מפלגת "רנסנס" אנהאד בתוניסיה. בסוריה, עיתונאי אל-ג'זירה תמכו באישים כמו מוסטפא סבאע', מנהיג הקואליציה הלאומית הסורית של כוחות המהפכה והאופוזיציה (SNC) המתנגדת לאסד, ותומך האחים המוסלמים מועז אל-חטיב, נשיא כוחות המהפכה והאופוזיציה. גם בלוב ובמצרים היא תמכה באיסלאמיסטים סונים. בבחריין היא תמכה באסלאמיסטים שיעים המזוהים עם משטר המולא באיראן. כלי התקשורת אל-ג’זירה הפך לזרוע התעמולה של מדיניות החוץ של קטאר. סיקור תקשורתי אוהד ניתן למטרות הקרובות לליבם של שליטי קטאר, ובראשן אלה המקדמות את הנרטיב של האחים המוסלמים.
שליטים ערבים רבים ראו באחים המוסלמים איום קיומי על הסטטוס קוו. במשך שנים, דוחא הייתה מקלט לדמויות אסלאמיסטיות גולות בולטות, כולל המנהיג הרוחני המנוח של האחים המוסלמים הבלתי חוקיים, יוסוף אל-קרדאווי, ומנהיגים בולטים אחרים המתנגדים למצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. דוחא היא גם ביתם של הבכירים ביותר בחמאס ובטליבאן.
במהלך האביב הערבי, אל-ג’זירה מילא תפקיד משמעותי בגיוס התמיכה העממית באחים המוסלמים במצרים ובא-נהאדה בתוניסיה, והבטיח ניצחונות אלקטורליים לשניהם.
תמיכתה ומימונה של קטאר את הארגונים האסלאמיסטיים, כולל האחים המוסלמים ושלוחתם חמאס, הם המפתח להבנה מדוע ממשלת ישראל אסרה על אל-ג’זירה לפעול בשטחה, ומדוע ארבע מדינות ערביות, כולל ירדן, החליטו להחרים את קטאר למשך שלוש שנים וחצי (יוני 2017 עד ינואר 2021). ארבע המדינות הערביות הציגו לדוחא רשימה של 13 דרישות, ביניהן סגירת אל-ג’זירה. המדינות הורו על סגירת המשרדים המקומיים של הרשת והאשימו את אל-ג’זירה בקידום קיצוניות, בליבוי תסיסה ברחבי העולם הערבי ובהתערבות בענייניהן הפנימיים של בחריין ומצרים. עם זאת, דוחא דחתה את הטענה כי היא "נותנת חסות לטרור" ו"מקלט בטוח" לטרוריסטים גולים.
תגובת אל-ג’זירה להחלטת הרשויות הישראליות להחרים את שידורי הערוץ מהדהדת דברי הכחשה דומים שהשמיעו בשנות החרם על קטאר: מתקפה על חופש הביטוי וניסיון להגביל קולות מתנגדים.
מאז תחילת המלחמה בין חמאס לישראל, המשיך ערוץ אל-ג’זירה במנטרה שלו שישראל היא תוקפן אכזרי, וחמאס, שיזם את המלחמה, הוא קדוש. הרשת הקטארית מעניקה למנהיגי ותומכי חמאס במה נרחבת על המסך. הם מתמרנים את האירועים כדי לעצב ולהוביל את הקהל כך שיתאים לנרטיב של חמאס והאחים המוסלמים.
דמויות בולטות בצמרת ההנהלה של הערוץ תוקפות כל איש תקשורת ערבי וערוצים המארחים מומחים המתנגדים לחמאס או מטילים ספק באמיתות חמאס כביכול. אחת הדמויות הללו היא מטר אל-אחמדי, עיתונאית סעודית בולטת ועורכת אל-ערביה לשעבר:
זה ערוץ של נסראללה, ח'אמנהאי ובן לאדן; אני מכירה בכך שאל-ג'זירה מצליחה הרבה יותר מאל-ערביה בהטחת גידופים, התבכיינות והסתה של האנשים הפשוטים (…) אל-ג'זירה אינה אלא כלי ליצירת כאוס ואנרכיה. ההוכחה היא בתוצאות. היא הפסידה את כל הקמפיינים התקשורתיים והאידיאולוגיים שלה, שנועדו לשווק את חזבאללה, אל-קאעדה ואביב האנרכיה (הכוונה לאביב הערבי).
כמעט שלושה עשורים לאחר ששודרה, אל-ג’זירה בערבית עדיין רואה את עצמה כאלופת חופש הביטוי וקולם של חסרי הישע. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה פנה לעיתונאי העיראקי סופיאן אל-סמראי, יו"ר בגדאד פוסט ומרכז עיראק החדש, לתת התייחסות. אל-סמראי אמר כי המערב עיוור מכדי לראות מה מייצג אל-ג’זירה וכיצד הוא מתמרן וחודר לחברות המערביות. הוא הדגיש את ההבדלים העצומים באופן שבו מוצגות חדשות באנגלית ובערבית באל-ג'זירה. הרשת הזו מציגה את עצמה כנושאת הדגל של הליברליזם העולמי, ומקדמת דמוקרטיה, זכויות אדם, חופש וצדק לכולם. היא משווקת ברכות את האסלאם הפוליטי כפתרון אסטרטגי לרבות מהבעיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בנוסף, היא מציגה את האסלאמיזם כאידיאולוגיה פוליטית שיכולה לדור בכפיפה אחת עם אנשים ועמים מדתות ומוצאים אתניים שונים.
אל-סמרראי המשיך ואמר כי אל-ג'זירה בערבית, לעומת זאת, "אינה אלא פלטפורמה של כנופיות אסלאמיסטיות פוליטיות חמושות, והאכזריות והטרור שלהן מקודמים כהתנגדות לגיטימית". הוא הוסיף: "אל-ג'זירה מנהלת מלחמה פסיכולוגית שיטתית נגד החברות הערביות, באמצעות בחירה קפדנית של מומחים אורחים, כאשר המפיקים מסכימים מראש עם האורחים על מה שצריך להיאמר. למעשה, האורח יכול להאדיר בגלוי ולתמוך בג'יהאדיזם מבלי להיות מאותגר על ידי המגיש".
אל-סמראי הסביר כי אנשי אל-ג’זירה הציתו תסיסה במדינות ערביות רבות ותמכו בפעולות אל-קאעדה במולדתו עיראק. בעקבות הפלישה לעיראק אמר אל-סמראי כי אל-ג’זירה מילאה תפקיד משמעותי בהסתה לאלימות עדתית והעניקה לגיטימציה למה שמכונה "ערביי אפגניסטן" (מיליציה חמושה הנתמכת על ידי איראן ופועלת בכמה מדינות ערביות, כולל סוריה ותימן) שהובילו את המפלגה העדתית הגדולה ביותר שראה האזור אי פעם. אל-ג’זירה, באמצעות המצע שלה, ניסתה לתמרן את הרחוב הערבי על ידי הצגת הנרטיב הפוליטי של האסלאם והאחים המוסלמים כפתרון לבעיות הניצבות בפני העולם הערבי, מוסיף אל-סמראי.
אל-סמראי טוען כי מחנות השמאל הליברלי בארה"ב ובאירופה תרמו להעצמת המסר האידיאולוגי של אל-ג’זירה בזכות האינטרסים המשותפים שלהם עם קטאר. רבים בקרב חוגי האקטיביזם הפוליטי של השמאל הקיצוני מרוויחים ישירות מקטאר. לכן, אנחנו שומעים קולות מהמערב שתומכים בחמאס, מתנערים מאחריות למה שקורה בעזה וגרוע מכך, מצדיקים את המעשים הרצחניים ב-7 באוקטובר.
כשנשאל אם אל-ג’זירה עדיין נחשבת גוף שידור פופולרי בקרב ההמונים הערבים?, השיב אל-סמרראי ללא היסוס: "כן, הערוץ הזה עדיין פופולרי בעיקר משום שהמדינה הקטארית משקיעה רבות במגזר התקשורתי שלה, ובמיוחד שופכת מיליארדי דולרים לאל-ג’זירה". עושרה העצום של קטאר, הוא המשיך, אפשר לה להפיץ ולשווק את האג'נדה הפוליטית שלה באמצעות כמה כלי תקשורת שבבעלותה, החל מאל-ג'זירה, Alaraby TV, אל-מיאדין, הערבי החדש ועוד.
כלי תקשורת אלה "הפכו ל'מרכז כוח' מפלגתי המקדם אסלאם פוליטי ורדיקליזם שמאלני קיצוני", קובע אל-סמראי, ומוסיף כי המטרה היא "להפיל את המשטרים הערביים החילוניים-שמרניים הנוכחיים באמצעות יצירת תסיסה חברתית ברחבי האזור". סוף המשחק, טוען אל-סמראי, הוא "סלילת הדרך להשתלטות אזורית של האסלאם הפוליטי המיוצג על ידי האחים המוסלמים"
