טונות של סיוע הומניטרי ממשיכים לזרום לעזה, מוטסים מאירופה, מצרים וירדן, מחולקים על ידי אמריקאים, בפיקוח של פקידים כמו דיוויד סאטרפילד וסטפני האלט, ואפילו מאושרים על ידי האו"ם. מיליוני ארוחות מועברות, אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות העגומה בשטח.
הסיבה לכך היא שמשחק הסיוע לא משוחק במגרש הוגן ומאוזן. חמאס אינו ממשלה המנסה לספק מזון לאזרחיה. זהו ארגון טרור המחויב להקריב את האוכלוסייה שלו למען ניצחונות במערכה של יחסי ציבור. צריך רק להיזכר במילותיו של יחיא סינוואר עצמו: הוא דיבר על הצורך במיליון קורבנות פלסטינים כדי להאשים את ישראל ברצח עם. הודאה מצמררת ותוכנית אסטרטגית ברורה.
רצח עם? בואו נסתכל על המספרים. בשנת 1967 מנתה אוכלוסיית עזה כ-350,000 תושבים. כיום המספר מתקרב ל-2.5 מיליון. הדבר היחיד שמתרבה מהר יותר מאוכלוסייתה הוא הפצת מידע מוטעה נגד ישראל.
פעם ישראל תלתה תקווה אמיתית בעזה. כשהיא נסוגה באופן חד-צדדי ב-2005, פירקה 21 יישובים יהודיים משגשגים ופינתה 9,000 אזרחים ישראלים, היא עשתה זאת בשם השלום. החלום היה שעזה תשגשג, אולי אפילו תצמח למדינה פלסטינית מצליחה המבוססת על חקלאות וטכנולוגיה, שתחיה לצד ישראל. מה שקרה לאחר מכן לא היה שלום, אלא מבצר חמוש במימון קטאר ואיראן, אותו חוצות יותר מ-500 ק"מ של מנהרות טרור תת קרקעיות.
למרות ירי הרקטות המתמשך, ישראל אפשרה את הזרמת הסיוע ההומניטרי לרצועה. נתוני האו"ם מאשרים זאת. אבל מה שבאמת מגיע לאנשים הוא סיפור אחר. מאז מאי בזז חמאס 1,753 משאיות סיוע, המהוות 87% מכלל המשלוחים. מתוך 27,434 טונות המזון המיועדים לאזרחים, גנב חמאס 23,353 טונות.
אנחנו רואים את זה מדי יום: תיעוד גולמי של עזתים רגילים נאבקים על מזון בזמן שפעילי חמאס חמושים פותחים באש לא על ישראלים, אלא על בני עמם. וכאשר הצבא הישראלי מגיב לאיומים חמושים, הכותרות מציגות זאת כאכזריות חסרת הבחנה ולא כצורך הגנתי.
מדוע? כי התקשורת זקוקה לנבל, לאיש הרע בסיפור. ובנרטיב שלהם, הנבל האידיאלי הוא "מדכא" לבן, יהודי, מערבי. כל תגובה צבאית, כל פעולה של הגנה עצמית ישראלית, מסוננת דרך עדשה של הטיה אידיאולוגית. העובדות? לא רלוונטיות. ההקשר? אפשר להתעלם ממנו. זו לא עיתונות, זו תעמולה.
קחו למשל את סיפורו של מוחמד אל-מוטוואק, הילד שהוצג כקורבן הסובל מתת-תזונה בעקבות האכזריות הישראלית. הניו יורק טיימס הודה מאוחר יותר שהוא לא סבל מרעב, אלא ממחלה גנטית קשה. אבל התיקון הזה הגיע מאוחר מדי, אם בכלל. התמונה כבר שירתה את מטרתה, והזינה את הנרטיב הכוזב לפיו תת-התזונה בעזה היא תוצאה של מדיניות ישראלית, ולא של גניבות חמאס.
זה יותר מחוסר כנות. זה מסוכן. נראה כי הקהילה הבינלאומית, במיוחד באירופה, מעוניינת יותר לתגמל את חמאס מאשר לעצור אותו. בעוד החטופים עדיין בשבי, בעוד חמאס משתמש במזון כנשק ובאנשים כמגן, האיחוד האירופי מתכונן להצביע בעד מדינה פלסטינית, מחווה שתעניק לחמאס את הניצחון הפוליטי הגדול ביותר שלו מאז ה-7 באוקטובר 2023.
ובכל זאת, מנהיגי העולם שואלים: "מדוע חמאס לא מנהל משא ומתן?" התשובה פשוטה: הם לא צריכים את זה. כל ויתור, כל הפסקת אש, כל משאית סיוע שנחטפת ללא השלכות הם סימן לחולשה מערבית – וצעד אחד לקראת המטרה ארוכת הטווח של חמאס: השמדת ישראל.
כאשר האו"ם יצביע על מדינה פלסטינית, שום דבר לא ישתנה בשטח. החטופים יישארו בעזה. הסיוע ימשיך להיגנב. אזרחים ימשיכו למות לא בגלל פעולות ישראל, אלא בגלל מדיניות הסבל האנושי המכוונת של חמאס.
והעולם יהפוך למסוכן יותר – לישראלים, לפלסטינים ולכל מי שמאמין שהאמת עדיין חשובה.
