זה נכון שקל מדי להתעלם מהתקיפה האמריקאית בפרודו בתוך הכמיהה הבלתי פוסקת שלנו לסגירת מעגל. אך פיצוץ בניין לא משמיד רעיון. וכך קרה שכאשר המתקן הגרעיני בפורדו באיראן הפך לעיי חורבות במהלך מלחמת איראן ישראל – הודות לדיוק ישראלי והופעת קמע אמריקאי מאוחר יותר – תחושת הקלה הציפה את גלי השידור המערביים. הקלה, כלומר, בקרב האנשים שמאמינים שזיקוקים מסמלים את סופה של המלחמה ולא את תחילתו של הפרק הבא שלה, הקשה בהרבה.
ואכן, השמדת פורדו, המקדש התת-קרקעי שבו השאיפות הגרעיניות של איראן התבססו בסודיות מבוצרת, מובנת בצורה הטובה ביותר לא כמערכה אחרונה אלא כשינוי סצנה. עכשיו עלינו לשאול את השאלה שאף אחד בבריסל או בברקלי לא היה אמיץ מספיק להשמיע: האם באמת סיכלנו את השאיפות הגרעיניות של משטר שבנוי לא על פרגמטיזם, אלא על אסכטולוגיה? האם הרסנו את היכולת שלהם, או רק סיפקנו להם מיתוס של קדושים מעונים?
הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה מדינה וסטפאלית. היא אינה מוגבלת על ידי גבולותיה, ושאיפתה לטילים וראשי נפץ אינה ניתנת למיגור. זהו פרויקט מהפכני – שיעי בתיאולוגיה, טוטליטרי בדחף, המתפשט במהירות בתכנון. לדמיין שתבוסתו טמונה בריסוק צנטריפוגות אורניום פירושו להאמין, בתמימות טרגית, שנחש מת כשחותכים את זנבו.
הבה ניזכר מה ייצג המתקן הגרעיני בפורדו. זה לא היה רק אתר גרעיני; זו הייתה תעודת ביטוח נגד דיפלומטיה, מקדש מבוצר לאמונה שסבלנות ושקרים יכולים להניב אפוקליפסה בבקבוק. הוא נבנה בתוך הר, נחשף באיחור, היה מבודד מספיק מביקורת, והיה גאוותו של המשטר האיראני שהפך תחבולות למדינאות. במשך שנים, דיפלומטים מערביים שיחקו שחמט עם מולדום ששיחק פוקר, בילף את רמות ההעשרה, רימה בפיקוח וחייך את דרכו בפורומים בינלאומיים תוך מתן חסות לחיזבאללה ולחות'ים ללא כל עונש.
ולכן ההרס של פורדו – שבוצע בצורה כירורגית מדהימה הוא תזכורת להישג הישראלי והאמריקאי. הוא ניצחון, כן. אבל זה סוג הניצחון שרק מביא את המלחמה למחוזות חדשים. והשטח הזה, קוראים יקרים, אינו גיאולוגי. הוא אידיאולוגי, והוא נייד.
אם ברצוננו להימנע מגורלם של שוטים, עלינו לשקול מה יקרה בהמשך. אם פורדו היה ראש הנחש, הרי שמשמרות המהפכה הם גופו של הנחש, והוא מתקדם בכוונה אל מעבר לאדמת איראן בלבד. משמרות המהפכה, שכבר הוגדרו כארגון טרור על ידי ארה"ב, הפגינו גאונות בהמצאה מחדש ובייצוא פועלם. היכן שאתר אחד נופל, אחר מוקם. במקום שבו גנרל אחד מחוסל, עשר כרזות נוספות תלויות על קירות קום וקוסייר.
חורבן פורדו לא יניב שלום; הוא יניב שאפתנות. יש לצפות ממשמרות המהפכה להרחיב את ההשפעה שלהם ברחבי לבנון, סוריה, עיראק ותימן. צפו שמה שהיה פעם קבור מתחת לסלע יופץ עכשיו ברשתות – מדעיות, אידיאולוגיות, דיגיטליות. איננו עדים לסופו של פרויקט הגרעין האיראני. אנו עדים לביזור שלו.
מה שהמערב צריך לחשוש ממנו יותר מכל הוא לא הבנייה מחדש של פורדו בבור נוסף בהר אחר. הוא צריך לחשוש שאיראן למדה מכל רגע של איפוק, מכל סנקציה שהיא עברה, מכל יוזמה דיפלומטית שהוצעה ביד רועדת. הם למדו שהקווים האדומים שלנו כתובים בגיר. הם למדו שהמערב חושש מהסלמה יותר מאשר מהשמדה. ולכן, הם יסלימו.
קחו למשל את הלהט האידיאולוגי שמניע את המשטר. זו לא רק לאומיות. זוהי האמונה שהכאוס מזמין את שובו של המהדי, שיכולת גרעינית אינה רק גורם מרתיע אלא ציווי תיאולוגי. זה לא משטר שצריך לחשוש ממנו; הוא רוצה להיות מוצדק. במסגרת זו, אובדן מתקן אינו מהווה תבוסה. זוהי בסך הכל פרובוקציה.
יתר על כן, אין לזלזל ביכולתו של המשטר לנוע ולהסתגל לתנאים חדשים. בעוד שמוסדות הביטחון המערביים סופרים צנטריפוגות, איראן מטפחת תשתיות אנושיות – מדענים, פעילי סייבר, אינדוקטרינציה דתית – המסוגלות לאתחל תוכניות תחת דגלים זרים או במדינות כושלות. זו לא פרנויה ספקולטיבית. זוהי קריאה של ספר ההוראות שלהם: ייצוא המהפכה, הטמעת האידיאולוגיה, המתנה.
ולכן, יש לשאול את השאלה, לא כשאלה רטורית אלא כעניין דחוף מאוד: האם אנחנו בטוחים? האם פשוט קנינו זמן, או ששינינו את כללי המשחק? אם נרשה לעצמנו את הלוקסוס של תפיחה על השכם והתפארות בהישג שהשגנו, בזמן ששליחי איראן מתארגנים מחדש והמדענים שלה מתפזרים ברחבי העולם, אז לא השגנו דבר. התעכבנו.
התגובה המערבית ההולמת אינה יכולה להיות רק ערנות למתרחש. זו חייבת להיות תוקפנות – לאו דווקא מהסוג הקינטי, אבל בהחלט מהסוג האינטלקטואלי, הדיפלומטי והאסטרטגי. עלינו לפרק לא רק את התשתיות של איראן, אלא גם את השפעתה. משמעות הדבר היא לשים קץ לאבסורד של השותפות האירופית, לפחדנות הפיוס של האו"ם ולאידיאליזם הקטלני שדיפלומטיה לבדה מסוגלת לסרס את הפנאטיות של המשטר.
עלינו גם לתמוך, עם יותר מסתם האשטאגים והחלטות חלולות, במתנגדי המשטר האיראנים שסיכנו הכל כדי להתנגד למשטר הזה. הם, ולא הדיפלומטים שלנו, אלה שמבינים את הסיכונים באמת. הם בני השיח האמיתיים, אלה שמדברים לא בשפה הסטרילית של מסמכי מדיניות, אלא בבהירות המיוסרת של מי שראו את אחיהם נתלים ואחיותיהם נכנעות.
להתייחס לתקיפה בפורדו כאל סוף המלחמה עם איראן זו קריאה לעתיד נורא יותר. המהפכה באיראן מעולם לא עסקה בגבולות; זה היה עניין של גורל. וזו, כמו כל הווירוסים האידיאולוגיים, לא ניתנת לריפוי רק על ידי מתקפת טילים.
הבה לא נמצמץ באור המסנוור של מעשה ידינו. הנחתנו מכה, אבל אם לא נפגע גם בשורש – האבסולוטיזם התיאוקרטי שמאפשר למשטר להמשיך ולהתקיים – נמצא את עצמנו כאן שוב, בעתיד חשוך יותר, עם פחות אפשרויות ועם אויב נועז יותר.
זהו, אם כן, האתגר שלנו כעת. עלינו להבין שבונקר מושמד אחד, זה לא משטר מרוסק לרסיסים. עלינו להבין שהסכנה הגדולה של המערב אינה טמונה במה שאיראן בונה, אלא במה שהיא מאמינה בו. עלינו סוף כל סוף לגייס את הרצון להתעמת לא רק עם כלי הנשק של אויבינו, אלא גם עם הרעיונות שהופכים אותם לבלתי ניתנים לעצירה.
