על רקע הידיעות כי ישראל תקפה אמש (רביעי) ועל רקע פגישתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם נשיא רוסיה, ולדמיר פוטין, שנוצלה בעיקר בכדי לפרוס בפני הרוסים את דאגתה של ישראל מהעמקת המעורבות האיראנית בלבנון ובמרחב הצפוני בכלל.
מדוע נזעק ראש הממשלה שוב למוסקבה בעניין זה?
ישראל מודאגת מכך שדווקא שההצלחה היחסית של מאמציה למנוע מאיראן לממש במלואם את יעדיה בסוריה בהקשר הישראלי, קרי, יצירת נתיב בטוח להעברת אמל"ח מתקדם לחיזבאללה שיאפשר קפיצת מדרגה בחומרת האיום של חיזבאללה על ישראל, בדגש על האיום הרקטי; הקמת בסיסים צבאיים שיאיימו על ישראל ומפעלים לתעשיית הנשק האיראנית (ייתכן כולל בתחום הגרעיני); ויצירת יכולת לאיים על ישראל באמצעות טרור ממרחב רמת הגולן, הן על ידי גורמים לבנונים והן על ידי גורמים פלסטינים, מביאה את איראן לחתור כעת להקמה של תשתית ייצור אמל"ח בלבנון עצמה.
מדוע עושים זאת האיראנים?
הסיבה היא שעל פי כללי המשחק שהתעצבו במרחב הסורי בשנים האחרונות, ככל הנראה בהסכמה בשתיקה של רוסיה (וארה"ב) – תקיפות ישראליות בשטח סוריה שמטרתן למנוע קידום יעדים איראנים אלו, נתפסות ככאלו שאינן מצדיקות תגובה מצד סוריה, איראן או חיזבאללה.
הסורים אמנם איימו מדי פעם בתגובה כזו ואף ירו לעבר מטוסים ישראליים, אך בפועל הסתפקו בתלונות למועצת הביטחון. עתה כשמתחוור לאיראנים כי לא יצליחו בכללי משחק הנוכחיים להשיג את היעדים, הם מנסים לפתור את הבעיה על ידי העלאת גובה ההימור. האיראנים מודעים היטב לכך שכללי המשחק בלבנון הם שונים ושבניית תשתיות לייצור אמל"ח בלבנון עלולה להביא להסלמה, אך מחויבותם לקידום יעדיהם מול חיזבאללה והשפעתם הרבה בלבנון מפתים אותם לנסות ולהקים תשתית כזו בתוך לבנון עצמה.
אם ישראל תבחר לפעול נגד תשתיות אלו, הסיכויים להסלמה יהיו גבוהים בהרבה שכן על פי כללי המשחק המוכרים שחיזבאללה אימץ, מתוקף ראייתו את עצמו כ"מגן לבנון" ובפרט מכיוון שמדובר בתקיפה המיועדת נגד תשתיות האמורות לשרת אותו ואת בניין הכוח הצבאי שלו, הוא עלול להידרש לתגובה צבאית משמעותית.
בהקשר זה יש לראות את המאמר שפרסם דובר צה"ל בתקשורת הלבנונית במאמץ להרתיע את חיזבאללה ואת התגובה של הארגון למאמר זה ובהמשך את ההצהרות החריפות של שר הביטחון ליברמן בתגובה לאיומי חיזבאללה. השאלה הנשאלת כעת היא האם בעקבות ביקור ראש הממשלה במוסקבה, רוסיה תנסה לשכנע את איראן להימנע מהקמת תשתיות ייצור אמצעי הלחימה בלבנון או אף למנוע זאת ממנה, וכיצד תפעל ארה"ב בעניין זה.
בכל מקרה, התפתחויות אלו מעמידות לראשונה למבחן את אפקט ההרתעה שישראל השיגה לאחר מלחמת לבנון השנייה, שאמנם לא מנעה את התחמשות והתעצמות החיזבאללה בסיוע איראן, אבל חייבה אותו להימנע ממהלכים שעשויים להביא להידרדרות. המעורבות המתמשכת של החיזבאללה בסוריה והאזהרות הישראליות אמרות להביא את איראן והחיזבאללה לשקול שוב את הכוונה להקים תשתיות חדשות לייצור אמל"ח בלבנון בפרט אם רוסיה תפנה לאיראן בעניין זה.
ההחלטה האיראנית בסופו של דבר תושפע גם ממידת הנחישות שיקרין הממשל האמריקאי בגישתו כלפי הסכם הגרעין עם איראן. אם יגלה הנשיא טראמפ חולשה ויסתפק בתיקונים מזעריים בהסכם , בניגוד לעמדתו עד כה, יבינו האיראנים כי הם עומדים בפני "נמר של נייר" ועשויים להמשיך גם בהעמקת חדירתם ללבנון, לעומת זאת אם ידבוק הנשיא טראמפ בעמדתו, עשויים האיראנים לגלות יתר זהירות.
מכל מקום המהלך האיראני הוא חלק ממאמץ רחב יותר של קידום החזית הפרו איראנית נגד ישראל גם בקרב הפלסטינים בדגש על חמאס ובמרחבים אחרים במזרח התיכון. הצעדים האמריקאים האחרונים ובהם הכנסת הנייה וארגון ה"צאבירון" (ארגון טרור שהקימו האיראנים בעזה), נועדו לאותת לאיראן שארה"ב תנסה להקשות עליהם, אך בשלב זה אלו צעדים מוגבלים שעלולים להיתפס יותר כמהלכים סמליים מאשר כמבטאים נכונות אמריקנית לאמץ מדיניות נחרצת ונחושה בעניין זה.
