תקציר:
לקריאת המתווה השלם לחץ כאן.
הקמת 'גדר הביטחון' לפני המוניציפלי של ירושלים, לפני 14 שנה, בתוך שטחה המוניציפאלי של ירושלים, הוציאה דה-פקטו את שכונות כפר עקב ומחנה הפליטים שועפט אל מחוץ לעיר, למרות שרשמית הן נותרו חלק ממנה. מציאות חדשה זאת חוללה שני תהליכי קיצון שלא ניתן עוד להתעלם מהם:
א. 'בום' דמוגרפי
- האוכלוסייה במרחב שהוצא אל מחוץ לגדר גדלה פי שלושה והיא מונה כיום כאלף נפש, כשליש מהאוכלוסייה במזרח ירושלים.
- מאז הוקמה הגדר ועד היום גדלה האוכלוסייה במרחב שהוצא אל מחוץ לגדר ב- 300%, בעוד שבכלל מזרח ירושלים עמד הגידול בתקופה המקבילה על כ-71% בלבד.
- הגידול יוצא הדופן של האוכלוסייה במרחב זה נוצר עקב היצע רב וזול במיוחד של דיור, שרובו המכריע נבנה ללא היתר. עבריינות הבנייה במרחב כפר עקב–מחנה הפליטים שועפט היא רק אחד המאפיינים לכאוס שיצרה הגדר בשכונות אלה.
- על פי אומדנים, 30%-40% מהתושבים במרחב כפר עקב-מחנה הפליטים שועפט, אינם תושבי מזרח ירושלים ואינם מחזיקים במעמד תושבות. מאז הקמת הגדר, הפך המרחב מוקד משיכה ומקום מגורים לעשרות אלפי לא ירושלמים שהגיעו אליו משטחי הגדה.
- בקרב שתי האוכלוסיות, התושבים ואלה שאינם תושבים, מתחולל תהליך של 'מיזוג': תושבי הגדה ותושבי מזרח ירושלים נישאים זה לזה ומקימים יחדיו משפחות. ילדי הזוגות הללו זכאים על פי החוק הישראלי לתעודת תושב ירושלמי.
- מציאות דמוגרפית זו מקשה מאד על מדינת ישראל לשמור על רוב יהודי משמעותי בבריתה, רוב שכידוע הולך וקטן, ועומד כיום על כ-59% בלבד.
ב. מצוקת התושבים
- הקמת גדר הביטחון מדרום למרחב כפר עקב–מחנה הפליטים שועפט העמיקה עוד את ההזנחה, העבריינות, העוני והעדר המשילות ששררו בהם מלכתחילה. אזורים אלה הוגדרו בשנים האחרונות על ידי גורמים רשמיים כ'שטח הפקר'. ביטויי המצוקה באזורים אלה רבים: סמים, עוני, עבריינות בנייה נרחבת, עזובה והזנחה, רמת תשתיות עירוניות ושירותים עירוניים נמוכה במיוחד, תופעה של נשק לא חוקי המצוי בידי תושבים, וככלל – ריק שלטוני מובהק.
- מציאות זו אינה מתקבלת על הדעת ולא ניתן עוד להתעלם ממנה. לאחר 50 שנות הזנחה מוטלת על המדינה חובה מוסרית והומנית לשקם שכונות אלה, הנמנות עם האזורים והשכונות שצורפו למדינת ישראל לפני יובל שנים, ושהוחל עליהם אז המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה.
מתווה הפעולה:
מתווה הפעולה :"ריבונות אחת (ישראלית) – פיצול מוניציפלי" המוצע בזאת נולד והוצג לראשונה לפני כשלוש שנים בין כותלי 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', בידי נדב שרגאי בספרו: 'ירושלים – אשליית החלוקה'.
הוא אומץ לימים על ידי שרים וח"כים, שמקדמים אותו באמצעות פעולות חקיקה בכנסת.
המתווה מציע כדלקמן:
- השכונות הערביות בצפון ירושלים – מחנה הפליטים שועפט ופרבריו, יחד עם כפר עקב-סמירמיס ותת השכונות שלו, שנותרו כולן מצפון לגדר הביטחון – יוצאו מתחומה המוניציפלי של ירושלים, אך יישארו בתחום מדינת ישראל ותחת ריבונותה.
- ישראל תקים שתי רשויות מוניציפליות עבור שכונות אלה. יושביהן שמחזיקים בתעודות תושב ישראליות – ימשיכו להחזיק בהן ולהיות תושבי קבע ישראלים, על כל המשתמע מכך.
- על פי החוק הקיים – ובכלל זה התיקונים לחוק יסוד ירושלים שהתקבלו בכנסת ב-1.1.18 , הרי שלצורך הקמת המועצות החדשות, תדרש הכנסת לבטל (ברוב רגיל) את סעיף 5 לחוק יסוד ירושלים בירת ישראל, כדי לשנות את גבולה המוניציפלי של הבירה, לגרוע ממנו את השכונות, ולהקים עבורן מועצות מקומיות חדשות.
- המתווה טוב לישראל. הוא יגרע מתחומי העיר כשליש מהערבים שחיים בתחומה ויעמיד את חלקם של היהודים באוכלוסיית העיר על כ-69% במקום 59% כיום. עיריית ירושלים במקום תפטור עצמה מעול כלכלי, שעוד לפני הקמת הגדר היא לא עמדה בו. בניגוד למתווי חלוקה אחרים נוסח תוכנית חיים רמון, השטח לא יועבר לרש"פ, לא בבת אחת ולא בהדרגה. ישראל לא תאבד נגישות מודיעינית ויכולות סיכוליות ומבצעיות בתחומי שכונות אלה ויימנע איום פוטנציאלי, שכבר מומש בעבר, כאשר ישראל העבירה לרש"פ את אזור בית ג'אלה ואש נורתה לאורך שנים על השכונה הסמוכה גילה.
- המתווה טוב לתושבים. התושבים ירוויחו שתי מועצות מקומיות שיתוקצבו על ידי המדינה, ככל מועצה אחרת. הם יוכלו לשפר את מצבם במידה ניכרת ולהשקיע כספים רבים יותר בתשתיות ובשירותים – שני תחומים מוזנחים מאד בשכונותיהם. הם לא יהיו תלויים אורבנית ברצונו של הרוב המוחלט היהודי, שמנהל אותם כיום. בניגוד למתווי החלוקה, התושבים הערבים ישמרו על מעמד התושב שלהם, שממנו נגזרות זכויות והטבות רבות. הם לא ייעזבו לגורלם , לאחר כמעט 50 שנות שלטון ישראלי וגם לא יועברו לתחומי הרש"פ, מעבר שרבים מהם אינם חפצים בו. מענקי איזון ותקציבים ממשלתיים שיהלמו את צורכי האוכלוסייה הם תנאי סף לביצוע מתווה זה.
מתווים ורעיונות אחרים שהועלו בשנים האחרונות ביחס לשתי שכונות אלה התמקדו בדרך כלל באחד מהשניים: מצוקת התושבים שם, או: האינטרס הדמוגרפי של מדינת ישראל. מתווה 'ריבונות (ישראלית) אחת – פיצול מוניציפלי' מבקש להתמודד עם שני הנושאים הללו גם יחד ולתת מענה לשלוש סוגיות: האינטרס הביטחוני, האינטרס הדמוגרפי ומצוקת התושבים.
- המתווה אינו מפקיד, עתה או בעתיד, שטחים אלה בידי הרש"פ. הוא אינו מסכן את השליטה הביטחונית הישראלית בהם, שחיונית להגנה על השכונות היהודיות הסמוכות ועל ירושלים ככלל.
- המתווה לוקח לראשונה אחריות ממשית על שיקום השכונות הללו ומשתף בה את התושבים.
- המתווה אינו מתעלם מהאינטרס הדמוגרפי של ישראל בירושלים , אך מנגד – אינו שולל את מעמד התושב מהאוכלוסייה הירושלמית שחיה במרחב שהוצא כבר אל מחוץ לגדר.
- בניגוד למתווים אחרים, זהו אינו מתווה חלוקה או ויתור על ריבונות, אלא מתווה להיפרדות מוניציפלית בלבד משתי שכונות, שהקמת הגדר כבר הוציאה אותן דה-פקטו מתחומי העיר. מצבן ומעמדן שונה אפוא מהותית ממצבן ומעמדן של שכונות מזרח ירושלים שנותרו בתוך הגדר. שתי שכונות אלו יוצאו כאמור מירושלים, אך יישארו חלק ממדינת ישראל.
לקריאת המתווה השלם לחץ כאן.
