ביקורו המפתיע של סאדאת בירושלים ב-19 בנובמבר 1977 והשלום עם מצרים שנחתם בעקבותיו שינו ללא ספק את המאזן האסטרטגי באזור. מצרים הגדולה במדינות ערב שעמה ניהלה ישראל חמש מלחמות יצאה ממעגל האלימות מרצונה וההנחה הייתה כי שני הצדדים רוצים בשלום למען רווחת עמיהם ופיתוח כלכלתם. השלום לא צץ יש מאין.
נאצר התנגד לשלום. הוא התחבר לברית המועצות, הקים משטר סוציאליסטי נוקשה, הלאים חלקים רבים של התעשייה והמסחר ופגע אנושות בכלכלת המדינה, יצא להילחם בישראל והובס על ידה. המאזן היה שלילי. סאדאת שירש אותו הבין כי המשך דרכו יוסיף לדרדר את מצרים וכי בריה"מ אינה השותף המתאים לשינוי.
השלום עם ישראל היה מבחינתו של סאדאת שלב שלא ניתן לעקפו בדרכו להתחבר למערב והוא פתח במגעים נרחבים עם ארה"ב. עם זאת לא ניתן להבין את יוזמתו של סאדאת מבלי להתייחס למניעיו האנושיים. סאדאת היה איש של חזון ואיש אמיץ גם יחד. ללא שתי תכונות מיוחדות ונדירות אלה שבהם ניחון יתכן שעוד הינו שרויים במלחמה עם מצרים.
ביקורו נעשה כבמעין חלום. התקשינו להאמין כי אכן זה קורה אבל רצינו בעת ובעונה אחת לדמיין כי שלום עם מצרים יהיה גשר לשלום עם העולם הערבי. אם כך, מהו המאזן מבחינת ישראל אחרי 40 שנים. עיקרו כנראה בקיומו אפילו אם אין תוכנו מספק אותנו. אומנם ממשלת מצרים מקפידה למנוע אינטראקציה בין העמים והשלום מכונה "קר", אבל זה בכל זאת שלום. שתי הממשלות מקיימות דיאלוג שוטף ומתבצע שת"פ במספר תחומים אם כי אין זליגה לציבור הרחב. אולי העיקר הוא כי חיילי שתי המדינות אינם נהרגים בגבול. עם זאת אנו חוששים שזה לא סוף הפרשה.
בנאומו בכנסת הציג סאדאת את הקמתה של מדינה פלסטינית כדבר המובן מאליו וכתנאי בדרך לשלום. המציאות עם זאת הייתה שונה. אש"פ לא הופיע לוועידת השלום שיזם בדצמבר 1977 בקהיר והתעלם מהשיחות בין ישראל למצרים על האוטונומיה.
הסכמי קמפ דיוויד שכללו התחייבות ישראלית-מצרית לטפל בנושא הפלסטיני אפשרו לסאדאת להתקדם לקראת חוזה שלום עם ישראל באופן שההסכם לא יחשב כהסכם נפרד עמה. עד היום נוהגים המצרים לומר שהסכם השלום עם ישראל אינו מלא כל עוד לא מומשה המסגרת לשלום במז"ת שנחתמה בקמפ דיוויד.
על רקע זה סאדאת העריך כנראה שאם ייחתם שלום בין מצרים לישראל תשתנה האווירה באזור. אכן השלום עם מצרים היה ללא ספק גורם חשוב בכינוסה של ועידת מדריד ב-1991 בחתימת הסכם אוסלו ב-1993 ובהסכם השלום עם ירדן ב-1995. עם זאת יש לזכור שמצרים הוחרמה ע"י מדינות ערב למעט סודאן, ג'יבוטי ועומאן וגורשה מן הליגה הערבית שמשרדיה הועברו לטוניסיה. היה זה הלם בל יתואר למצרים, "אום אלדוניא" אם העולם כפי שהיא מכנה את עצמה ומנהיגת העולם הערבי.
השלום הקר נועד להעביר מסר למדינות ערב כי אומנם השלום עם ישראל הוא אינטרס עליון של מצרים אבל היא גם ערה לבעיה הפלסטינית ולכן תצמצם את יחסיה לעם ישראל למינימום. האליטות המצריות המשתייכות לזרמים הנאצריסטי הלאומני, השמאל הפרו-סובייטי והממסד האסלאמי החליטו מיד להחרים את ישראל הן על בסיס אידיאולוגי והן כדי למנוע פגיעה ביחסיהם עם מדינות ערב שסיפקו להם חלק גדול מפרנסתם. עשרים ושבעה אגודות מקצועיות הכוללות את כל האליטות ,רופאים עורכי דין סופרים וכו', החליטו עוד בסוף 1980 בכנס סודי להחרים את ישראל ולמנוע כל קשר של חבריהם עימה. הם גם פעלו באופן שוטף להסית את הציבור באמצעות התקשורת, בבתי הספר ובמסגדים וגרמו לאווירה בעייתית ביחסי שתי המדינות. החרם עדין תקף ואכן מונע כל אפשרות לשת"פ מלא בין העמים.
למרות הכל על בסיס הסכם השלום. נחתמו בשנים 1980- 1982 כ-20 הסכמים בילטרליים בכל התחומים כדי שיהוו מסגרת משפטית מוכרת לפיתוח הקשרים בין שתי המדינות: תעופה, מסחר, שת"פ חקלאי, תרבות, תיירות חילופי נוער, שת"פ משטרתי וכו'. נחתמו גם הסכמים מיוחדים לתיירות בסיני כגון פטור מאשרות לנוסעים לסנט קתרינה ולחוף המזרחי של סיני מאילת לשרם ולמצרים כניסה לאילת ללא אשרות. הכל היה מוכן כדי שהקשרים יתפתחו והשלום יתמלא בתוכן מעשי וחיובי שיחזק אותו ויבסס אותו לעד.
כגודל הציפיות כך הייתה האכזבה. ישראל מצידה שאפה לפתח את כל מגוון היחסים האפשריים עם מצרים כדי להביא את השלום לרמה האישית של כל אזרח מצרי ולתת לו את התחושה כי השלום משתלם וחיוני למצרים. ישראל גם רצתה להראות לעולם הערבי את יתרונות השלום, את הפיתוח והרווחה שהוא יביא מול חוסר התוחלת של המלחמה.
אך מצרים דבקה בשלום הקר והיא אכן חזרה לליגה הערבית ב-1989, אם כי לא נראה שחזרה לתפוס את מעמדה כמנהיגת העולם הערבי כפי שהיה בעבר. יצוין עם זאת כי הנסיבות כיום שונות לחלוטין ואין מנהיגות בעולם הערבי המפולג וההרוס.
עמך מצרים המשיך להאמין בשלום. כזכור נתקבל סאדאת בהתלהבות ע"י ההמונים בחזרו מביקורו ההיסטורי בישראל. העם המצרי קיווה לראות תוך מן קצר את פרות השלום ברמה האישית, אך תוך שנים מעטות באה האכזבה. השלום כמפעל כלכלי נחל כישלון חרוץ מיד לאחר שהוחל במימושו וההסתה נגד ישראל שינתה לחלוטין את האווירה.
השאלה המטרידה היא כיצד היה נוהג סאדאת לולא נרצח. שאלה היפותטית ללא תשובה. נזכיר בכל זאת כי היה איש חזון שבאמתחתו היו רעיונות רבים אך לא זכה להגשימם.
אחרי תקופה של אשליות ואכזבה התגבשה תמונת היחסים הבילטרליים שעדין נכונה עד היום: ממשלת מצרים היא הקובעת את רמת הנורמליזציה בהתאם למטרותיה. היא שומרת על נורמליזציה מוגבלת ביחסים ובמיוחד מונעת מהמוני העם המצרי לקחת חלק בה. הנורמליזציה מתבצעת רק בתחומים בודדים ותחת ביקורת ממשלתית.
מלכתחילה צמצמו המצרים את הקשרים לשלושה תחומים וכך זה גם היום:
אנרגיה, תעופה ותיירות, וחקלאות. אלו תחומים חשובים באופן מיוחד לכלכלה המצרית וגם אינם מאפשרים חדירה ישראלית רחבה למצרים ולקשר עם העם המצרי.
אנרגיה: בהתאם לנספח בחוזה השלום התחייבה מצרים למכור לישראל כמויות של נפט. ישראל אכן רכשה כמויות גדולות עד 6 מיון טון לשנה, אך ההיצע המצרי ירד כתוצאה מירידה ברזרבות וצריכה גוברת של נפט ע"י הכלכלה המצרית. גם נחתם הסכם להקמת בית זיקוק גדול באלכסנדריה ע"י מימן וחוסיין סאלם. הם הרוויחו הרב הכסף ולבסוף מכרו אותו ברווח גדול לכוויית , אבל הנורמליזציה לא קודמה.
לאחר מכן נחתם הסכם לאספקת גז לישראל ל-15 שנים תמורת 2 מיליארד דולר. החשיבות היא בכך שלישראל יהיה ספק גז קרוב והיא גם רואה בהסכם קשר אסטרטגי חשוב עם מצרים. מצרים מצידה היה מרוצה שיש לה קונה קרוב ובטוח שאינו מצריך אלא בניית צינור קצר של כ-160 ק"מ. בנוסף אין ההסכם מביא לקשר נרחב בין ישראלים ומצרים אלא למגע של כמה אנשי עסקים בספירות העליונות. לצערנו הצינור פוצץ 12 פעמים בזמן שלטון המועצה הצבאית העליונה לאחר הדחת מובארק מה שהביא להפסקה חד צדדית של הספקת הגז ע"י המצרים הגז. חברת החשמל תבעה את חברת הגז הלאומית המצרית למוסד לבוררות בינלאומית בפאריס ובשווייץ שלאחרונה פסק שהחברה המצרית תפצה את חברת החשמל במיליארד וחצי דולר שמובן עדין לא שולמו.
תעופה ותיירות: מצרים לא יכלה להתחמק מהקמת קו תעופה סדיר בין שתי המדינות בהתאם להסכם השלום והסכם התעופה. בלית ברירה היא הקימה חברת תעופה נפרדת מהחברה הלאומית אג'פשן אירוויס כדי למנוע את החרמתה ע"י מדינות ערב. בתחילה הייתה זו חברת נפרטיטי שהוחלפה באייר סיני הפועלת עד עכשיו. השת"פ התיירותי שהתפתח לא נועד להביא תיירים מצרים לישראל אלא תיירים ישראלים למצרים ובעיקר תיירים זרים למצרים מארצות שלישיות. שת"פ זה היה פעיל עד לאינתיפאדה השנייה והביא תיירים רבים למצרים מארה"ב, אמריקה הלטינית ורוסיה. כיום אין כמעט שת"פ בתחום זה מאחר שמצרים פיתחה את ענף התיירות שלה ע"י בניית מלונות רבים ופתיחת שמיה לטיסות שכר. ב-2010 באו למצרים 8 מיליון תיירים שהשאירו 12 מיליארד דולר. היציאה לישראל אסורה ויש צורך באישור מיוחד של הביטחון המצרי הניתן רק לקבוצה פריבילגית של אנשי עסקים.
חקלאות: תרומתה של ישראל לכלכה המצרית בתחום החקלאות היא בעלת חשיבות עליונה. ישראל העבירה למצרים את שיטת ההשקיה בטפטוף, זנים חדשים ושיטות עבודה שהפכו את מצרים ליצרנית גדולה של פרות וירקות. במשך השנים 3000 מצרים יצאו לקיבוץ ברור חיל ללמוד טכנולוגיה חקלאית חדישה ובחוזרם קיבלו מן הממשלה חלקות לגידולי פירות או ירקות הוקמו חוות הדגמה ולימוד ליד דרך קהיר אלכסנדריה והשת"פ פרח. כל זאת הודות לשר החקלאות יוסוף וואלי שדגל בהעמקת השלום והבין את החשיבות למצרים. בעקבות השת"פ שונתה עבודת החקלאות באופן דרמטי ומצרים הפכה למדינה שכמעט מייצרת אל כל צריכתה בפרות וירקות ואף מייצאת לאירופה מוצרי איכות כגון תות שדה. בזמנו היו במצרים יועצים חקלאיים ישראלים פרטיים שעבדו ליד כמה מן החברות הגדולות אשר התחרו עם מוצרינו בשווקים באירופה. מצרים מסרבת להכיר בתרומה חשובה זו. חברי פרלמנט מטעם האחים המוסלמים ומפלגות אופוזיציה אחרות האשימו את יוסוף וואלי, שר החקלאות, שבחסותו נערך השת"פ החקלאי, בניסיון להרעיל את אדמות מצרים.
נזכיר שהשת"פ החקלאי התחיל ע"י אריק שרון בהיותו שר חקלאות. הוא הוזמן בסוף 1980 לביקור ע"י הנשיא סאדאת שאמר לו: אנו מדינה בעלת חקלאות נחשלת שאינה מספקת את צרכי האוכלוסייה. ישראל היא מעצמה חקלאית. קח מטוס, סייר מעל מצרים. ראה את הבעיות ונתחיל את השת"פ.
זוהי הנורמליזציה. אלה הם עיקר היחסים הבילטרליים. שום מגע בתחום התקשורת, התרבות, המדע, הנוער או הספורט. נציין עוד שהייצוא הישראלי למצרים נע בין 150-200 מיליון דולר ומעולם לא היווה גורם בעל חשיבות בכלכלה שלנו או בכלכלת מצרים למעט התקופה בה סופק הגז. וכל זאת לאורך 31 שנים שבמהלכן היה אפשר לשנות את מערכת היחסים מקצה לקצה ולהציג את יחסי ישראל-מצרים כדוגמא לשאר מדינות ערב.
השלום עם מצרים עבר טלטולים קשים על רקע האינתיפאדה השנייה, אירועי האביב הערבי שהביאו להדחת מבארק ולתקופה של שלטון צבאי שמהלכו הותקפה שגרירות ישראל ולאחר מכן בחירתו לנשיא של מחמד מורסי איש האחים המוסלמים שהחל בהקמת דיקטטורה אסלאמית. הגיעו של סיסי לשלטון החזירה את היציבות לשלטון וליחסים ישראל. על רקע אינטרסים משותפים הקימו שתי המדינות שת"פ משמעותי בתחום הביטחוני מול הטרור האסלאמי בצפון סיני מה שמצביע על יחסי אימון הדוקים ביניהן. סיסי גם ממשיך לטפל בבעיה הפלסטינית והיה לו תפקיד חשוב בתיווך בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס.
עם זאת גם סיסי, למרות ששיפר מאד את אווירת היחסים בין שתי המדינות עדין מתקשה להחליט לשנות אתה מסגרת היחסים ביניהן שעדין מוגבלת בעיקרו למישור הממשלתי. נראה ששני המכשולים שעמדו בפני סאדאת, הבעיה הפלסטינית והעמדות האידאולוגיות של האליטות הישנות עדין קיימות. עם זאת לא נראה שיש לחשוש בעתיד הנראה לעין להידרדרות ביחסים. האינטרסים האסטרטגים של שתיהן דומים: מאבק באסלאם הרדיקלי והמשך הפיתוח הכלכלי שבזאת משקיע סיסי את מיטב מרצו.
יש אפוא שלום בין ישראל ומצרים אבל שלום שלא הושלם.
