עיקרי המאמר:
- ברחבי העולם ישנם כיום כ-40 סכסוכים המוגדרים כ"כיבוש"
- הקהילה הבינלאומית מתקשה להגדיר במדויק מהו "כיבוש"
- ההתיחסות לישראל שונה וחורגת מהנורמה כלפי מדינות אחרות
- הקהילה הבינלאומית מתעלמת מהמקרה היחודי של ישראל ויהודה ושומרון הן בשל הזיקה ההיסטורית אליהם והן בשל מעמדן לפני 1967
ברחבי העולם ישנם 40 סכסוכים המוגדרים בהתאם לחוק הבינלאומי, כמצבי "כיבוש". הסכסוכים בעיראק, אפגניסטן, סהרה המערבית, מזרח טימור, מזרח קונגו, נגורנו-קאראבאך, צפון קפריסין, וחצי האי קרים, אינם זוכים לתשומת הלב העולמית כמו המקרה ישראלי.
כמו כן, נראה שהקהילה הבינלאומית אינה מוטרדת במיוחד ממצבי ה"כיבוש" הללו. למעשה, למרבה הפלא, מצבים אלה נחשבים רק לעתים רחוקות על ידי הקהילה הבינלאומית כ"כיבוש", וגם הצדדים המעורבים אינם מתוארים כ"כוח כובש" או כפועלים מתוך "תפיסה לוחמתית" .
לדוגמה, נדיר למצוא החלטות או סעיפים על סדר היום במועצת האו"ם לזכויות האדם כנגד מרוקו הכובשת את דרום סהרה וזאת למרות שמזכ"ל האו"ם בביקורו האחרון באזור הדרומי, כינה את האזור כאזור "כבוש"!
דוגמה נוספת היא כיבוש צפון קפריסין בשנת 1974 על ידי תורכיה. הכיבוש הנ"ל היה מלווה בהושבה רחבת-היקף של למעלה מ- 200 אלף מתיישבים על קרקע של תושבי קפריסין-יווניים לשעבר. המתיישבים התורכים הללו, למעשה מהווים את רוב האוכלוסייה של צפון קפריסין. הקהילה הבינלאומית מעולם לא הכירה בטענותיה של תורכיה לגבי צפון קפריסין. ובכל זאת, מלבד החלטה אחת של העצרת הכללית משנת 1983, הקוראת לסיום "הכיבוש",[i] שמרה הקהילה הבינלאומית על שתיקה גם ביחס לכיבוש וגם ביחס לפעולות ההתיישבותיות בצפון קפריסין, והחלטות נוספות בעניין ניתנו לעתים רחוקות.[ii]
לגבי ישראל המצב שונה לחלוטין.
למעשה, נוכח היקף ועוצמת תשומת-הלב הבינלאומית המופנית כלפי ישראל, והמספר המופרז של החלטות האו"ם וארגונים אחרים, ניתן לחשוב שישראל היא ה"כוח הכובש" היחידי כיום בקהילה הבינלאומית.
בדיונים שונים של ארגוני זכויות האדם והצלב האדום התקשו הגורמים השונים להגיע להסכמה בעניין ההגדרה של "כיבוש", וזאת בשל מחלוקות על רקע הסיטואציות הרבות בהן נמצאות מדינות שונות, כפי שצוין קודם.
האתגר הישראלי
ישראל טענה בעקביות כי ההגדרות הפשטניות והכוללניות לכיבוש בתקנות האג משנת 1967 ואמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, אינן מתאימות לשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, משום שאינן תואמות להגדרות שנקבעו באמנות הנ"ל.
כידוע, לפני 1967, סיפוחה של הגדה המערבית לירדן ותביעת ירדן לריבונות לא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית, למעט בריטניה ופקיסטן. תביעת ירדן על מזרח ירושלים לא התקבלה מעולם, אפילו לא על ידי בריטניה.
השאלה המשפטית בנוגע לריבונות הירדנית לפני 1967, כמו גם לממשל הצבאי הלא-ריבוני של מצרים, על פי הודאתה, על רצועת עזה, מקנים רלוונטיות נוספת לשאלה – האם רעיון התפיסה הלוחמתית הקלאסי והפשטני רלוונטי וישים מבחינה משפטית במצב הייחודי של ישראל בשטחים?
הדבר נכון במיוחד כאשר לטריטוריה עצמה יש רקע היסטורי ומשפטי ארוך וייחודי שמבדל אותה מן הכותרת הפשטנית והמקובלת על בסיס המושג "הריבון המודח."
עם זאת, "המפרשים" של האמנות, בהובלה בראש ובראשונה של הצלב האדום (ה- ICRC) שהוא הוא האחראי העיקרי והקובע בענייני האמנות, העניקו לעצמם מרווח רחב וליברלי לפירוש ההגדרות העובדתיות המקובלות של המסמכים הבינלאומיים.
במילים פשוטות, הם מתעלמים מהמצב העובדתי, הייחודי, הפוליטי, המשפטי וההיסטורי של השטח, המבדל אותו מההגדרות הבינלאומיות הפשטניות.
הקהילה הבינלאומית נוהגת להשתמש במושגים כמו "תפיסה לוחמתית" ו"שטח כבוש" כמעט באופן בלעדי ביחס למעמדה של ישראל בשטחים וזאת תוך כדי התעלמות מהמצב המשפטי של השטחים הללו ויצירת טרמינולוגיה ייחודית, פוליטית וספציפית למעמדה של ישראל בהם.
פוליטיזציה של שפת דיני הכיבוש הבינלאומיים
ארגונים בינ"ל שהפכו את הטרמינולוגיה הזו למושגים פוליטיים, מבצעים מניפולציה על הקהילה הבינלאומית, כאילו ישראל "גנבה" שטחים של הפלסטינים. אולם, מעולם לא התקבלה החלטה באותם מוסדות, כי השטחים אכן פלסטינים ומעולם לא הכירו ביישות פלסטינית ריבונית שהשטחים הללו היו שייכים לה.
עם זאת, מה שמפתיע הוא העובדה שקביעות אלה מציינות עמדות והצהרות רשמיות של ה- ICRC על מעמד השטחים, לרבות על ידי נשיא הצלב האדום הבינלאומי ובפרסומים רשמיים.
דרך התנהלות זו סותרת את עקרונות היסוד הבסיסיים ביותר של הצלב האדום, "חסר פניות, נייטרליות ועצמאות", כמתחייב ומוגדר במבוא לחוקת התנועה הבינלאומית של הצלב האדום והסהר האדום,[iii] ואושר שוב בסעיף 4 של חוקת הארגון [iv] ובהצהרותיו.[v]
האפקט המצטבר של הפעולות הללו משפיע על הסוגיה של המו"מ על מעמד הקבע של אותם שטחים. הפלסטינים עצמם התחייבו לנהל את השטחים אותם קיבלו במסגרת ההסכמים מול ישראל ולנהל מו"מ עתידי עליהם. אם כך, אין כל היגיון או הצדקה באמירה שהשטחים הם פלסטינים, ולכן המונח "שטח פלסטיני כבוש" מיותר ומטעה.
בהמשך לכך, הביטוי "שטחים פלסטיניים כבושים", המופיע במסמכי הצלב האדום ושל האו"ם, בהצהרות של מנהיגי העולם, בהחלטות בינלאומיות ואף בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מתאריך 9 ביולי 2014 בעניין גדר הביטחון הישראלי,[vi] בבירור אינו אלא מונח פוליטי שמעולם לא נבע מניתוח משפטי אמיתי כלשהו ומשמש לנגח את נגד ישראל.
[i] החלטה 37/253 של העצרת הכללית של האו"ם.
[ii] החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 353 (XXIX), 1974; 360 (XXIX), 1974 ו- 367, 1975.
[iii] Statutes of the International Red Cross and Red Crescent Movement, Preamble, Handbook of the International Red Cross and Red Crescent Movement, 13th Edition, 1994 at page 417: "כדי להמשיך ולזכות באמונם של כל אלה, התנועה אינה רשאית לקחת צד במעשי איבה או לעסוק בכל עת במחלוקות בעלות אופי פוליטי, גזעי, דתי או אידיאולוגי."
[iv] חוקת ה- ICRC, כפי שעודכנה, Article 4, Sub-paragraph 1(a), ibid. page 449, בה מוגדר תפקיד ה- ICRC: "לקיים ולהפיץ את העקרונות הבסיסיים של התנועה, כלומר, חוסר פניות, נייטרליות, עצמאות, שירות התנדבותי, אחדות ואוניברסאליות. "
[v] ועידת המדינות החתומות על אמנת ג'נבה הרביעית: הצהרת הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום: "מצידה, תמשיך ה- ICRC לעשות כמיטב יכולתה לסייע ולהגן על כל הקורבנות בהתאם למנדט שלה ולעקרונות של נייטרליות, חוסר משוא פנים ועצמאות השולטים בעבודתה ההומניטרית. היא סומכת על תמיכתם המלאה של הצדדים המעורבים בקידום ציות לכללים ההומניטאריים וסיוע לפעילויות ההומניטאריות, העשויות לסייע גם לסלול את הדרך לכינון השלום בין כל העמים והלאומים באזור.", נספח 2, פסקה 13. https://www.icrc.org/eng/resources/documents/article/other/5fldpj.htm#2
