עיקרי הדברים:
* תשע פעמים נכנסה ישראל לבית לחם או יצאה ממנה. כשצה"ל והשב"כ היו בחוץ הכה הטרור תוצרת בית לחם בירושלים בפיגועים קשים ומאות נהרגו או נפצעו. כשצה"ל והשב"כ היו בפנים – סוכלו הפיגועים ונחסך דם.
* בית לחם שבה היה רוב נוצרי השתנתה. כיום, רק 20% מהתושבים בעיר הם נוצרים. רבין דחה את בקשת ראש העיר הנוצרי של בית לחם, שחשש לגורל הנוצרים בעיר, שלא למסור את העיר לרש"פ.
* בשנים האחרונות, בזכות חופש הפעולה שהשיבה לעצמה בגזרה סיכלה ישראל התארגנויות טרור בנפת בית לחם ובהם ניסיון התנקשות בשר ליברמן, ופיגועי התאבדות גדולים שכוונו לירושלים.
* כשהשליטה הביטחונית הבלעדית באזור בית לחם הייתה בידי הפלסטינים נורתה אש מקלעים על גילה. כשצה"ל השיב לידו את חופש הפעולה באזור, אותרו מרגמות וסוכלה תשתית ליצור רקטות לעבר ירושלים.
* כל עוד היו הפלסטינים אחראים בלעדית לביטחון בנפת בית לחם, היה הביקור בקבר רחל מוגבל ולעיתים בלתי אפשרי. על הגגות השולטים מבית לחם ישבו צלפים שירו בחיילים ובמבקרים היהודים בקבר. רק כשצה"ל תפש את הגגות הללו, השתרר שקט.
* מקרה בית לחם משקף את מה שהתרחש גם בגזרות אחרות. ב-15 השנים שקדמו להסכמי אוסלו נרצחו 270 ישראלים על ידי הטרור הפלסטיני, ואילו ב-15 השנים שלאחריהם נרצחו על ידי אותם ארגונים קרוב ל-1500 ישראלים.
הסכמי אוסלו היו כישלון בטחוני קולוסאלי. רבים עסקו בכך. על פי נתוני מערכת הביטחון, ב-15 השנים שקדמו להסכמי אוסלו (שכללו את האינתיפאדה הראשונה), נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיני, ואילו ב-15 השנים שלאחריהם נרצחו על ידי אותם ארגונים קרוב ל-1500 ישראלים. ב'מבחן הדם', מטבע לשון שאותו טבע אחד מאדריכלי ההסכם, יוסי ביילין, הסכם אוסלו היה אסון. 25 שנה אחרי חתימת ההסכמים הללו, כשרבים עוסקים בסיכום, חשבון נפש ובמאזני רווח ובעיקר הפסד, רשימה זו עוסקת במקרה בוחן אחד: בית לחם. הנתונים שנביא כאן ממחישים כך דומה, יותר מכל, את הקשר הישיר שבין ההיעדר מהשטח של נוכחות ופעילות צה"ל וזרועות הביטחון, לבין הנוכח – היקף הנזק במונחים של דם, פיגועים, ושכול – כתוצאה ישירה מכך.
בית לחם, (שבה שוכנת כנסיית המולד), המרוחקת רק כמה מאות מטרים מקו השיפוט הדרומי של ירושלים, הייתה פעם חלק מרצף שלטוני ישראלי – אורבאני, תיירותי וגם בטחוני. על-פי תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 הייתה בית לחם אמורה להיות חלק מהאזור הבינלאומי המצוי בשליטת האו"ם יחד עם העיר ירושלים. הלגיון הערבי השתלט על העיר בשנת 1948, וסביבה הוקמו מספר מחנות פליטים עבור פלסטינים שנמלטו משטחי מדינת ישראל. בשנת 1967 נכבשה העיר על ידי צה"ל. ובשנים הראשונות שלאחר 1967 ביקשו נכבדיה להסתפח לירושלים, אולם שר הביטחון דאז משה דיין מנע זאת.
"הסכם אוסלו ב'" קבע, כי בית לחם תהיה אחת משש הערים שהפלסטינים יקבלו בהם שליטה אזרחית וביטחונית מלאה. בית לחם הייתה האחרונה ברשימה, אחרי יריחו, ג'נין, טול כרם, שכם וקלקיליה. רגע לפני מסירתה לפלסטינים, עוד ניסה ראש העירייה הוותיק של בית לחם אליאס פריג' לשכנע את ראש הממשלה יצחק רבין שלא להעביר אותה לפלסטינים. המסר הועבר באמצעות מי שכיהן באותה עת כשר דתות, פרופ' שמעון שטרית. פריג' הביע חשש כבד לגורלן של הקהילות הנוצריות בעיר, וגם חלק עם שטרית ואחרים את חששותיו מאופיו של משטר הרש"פ. רבין הסכים לדחות את המסירה, אך הציב לכך תנאי: מכתב משותף של כל ראשי העדות הנוצריות בבית לחם, שמבקשים מישראל שתישאר שם. פריג' התקשה לספק את הסחורה, והפור נפל. ב-21 בדצמבר 1995 נמסרה בית לחם לגנרל הפלסטיני חג' איסמאעיל. ימים ספורים לאחר מכן , כבר בא יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, לעיר והשתתף בחגיגות חג המולד בבית לחם.
המציאות הביטחונית ועזיבת הנוצרים
ב'מבחן הדם' כאמור, התברר המהלך של מסירת בית לחם כהרה אסון. תוצאותיו ממחישות את הסכנות שבהעברת שטח לאחריות ביטחונית פלסטינית, הן מבחינה מודיעינית, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה סיכולית. רק בסוף 2004, שבה ישראל לשלוט בפועל ביטחונית בעיר בית לחם, אף שפורמלית, האחריות על הביטחון בעיר מסורה בידי הרשות הפלסטינית. השליטה הישראלית הביטחונית דה פקטו בבית לחם, מגולמת בחופש פעולה מוחלט שישראל נטלה לעצמה בעיר. צה"ל, שב"כ וזרועות הביטחון נכנסים לבית לחם ויוצאים ממנה, ככל שהצרכים המבצעיים והידיעות המודיעיניות דורשים זאת. לרוב הדבר נעשה בתיאום עם הרשויות הפלסטיניות, ולעיתים שלא בתיאום עימן.
בעיר בית לחם מתגוררים היום כ-30 אלף איש. האוכלוסייה הנוצרית שבעבר הייתה רוב בעיר, הפכה למיעוט ושיעורה מגיע לכ-20% בלבד. רבים היגרו לארצות דרום אמריקה. האוכלוסייה בנפת בית לחם כולה מונה כ-200 אלף נפש.
בשנים הראשונות שלאחר מבצע חומת מגן, ישראל עוד ניסתה להפקיד את הביטחון בגזרת בית לחם באופן בלעדי בידי הרשות הפלסטינית, אולם שוב ושוב היא נחלה אכזבה. בכל פעם שצה"ל פינה את העיר, עלה גרף פיגועי הטרור שיצאו מבית לחם לעבר ירושלים, ובכל פעם שצה"ל חזר אליה – ירד גרף הפיגועים בבירה. בהמשך, נמחיש זאת.
את 'המסע' הקצר ל'בית לחם כמקרה בוחן', ננהל מהסוף להתחלה. הנה דוגמאות אחדות מהשנים שלאחר מבצע 'חומת מגן'. יש עשרות רבות נוספות. הן ממחישות את יכולת הסיכול שישראל החזירה לעצמה במרחב בית לחם:
בנובמבר 2014 סיכלה ישראל ניסיון התנקשות בשר אביגדור ליברמן, באותה עת, שר החוץ. בראש החוליה שביקשה לפגוע בליברמן, עמד אבראהים סלים מחמוד זיר, בן 37, פעיל חמאס בכיר מהאזור הכפרי של בית לחם. זיד, גייס את אחיו, זיאד ואת עדנאן אמין מחמוד צביח, אף הוא פעיל חמאס. חברי החוליה בחנו תכניות לפיגועי דריסה ודקירה. מידע מודיעיני מדויק מנע מהם לפעול. חופש הפעולה המבצעי באזור, אפשר את מעצרם. מידע מודיעיני הוא שהביא גם ללכידתן של שתי פלסטיניות שתכננו לבצע פיגוע התאבדות משולב בשטח ישראל. העצורה המרכזית בפרשה נתפשה בדירה באזור בית לחם.
בנובמבר 2014 פורסם, כי השב"כ בסיוע צה"ל חשף חוליית טרור של החמאס שמחבליה הוכשרו בחו"ל והונחו להוציא פיגועים שונים בהכוונת חמאס טורקיה. במסגרת החקירות נעצרו למעלה מ-30 פעילים והוחרמו תחמושת וחומרים לייצור מטענים. חברי החוליה תכננו ביצוע פיגועי ירי והנחת מטענים, פיגועי חטיפה וחדירה לישובים ישראלים וכן פיגועים באצטדיון טדי וברכבת הקלה בירושלים. אחד החוטים שסייעו לחוקרים בחשיפת החוליה היה נחקר מאזור בית לחם, ש'נשלף' משם על ידי כוחות הביטחון. גם בנובמבר 2011 חשף השב"כ חולייה מאזור בית לחם, שביצעה פיגועי ירי, הנחת מטען והשלכת בקבוקי תבערה. רק לאחרונה נעצרו ששה חברי חוליה מבית לחם, שעל פי החשד נהגו לחבל ולהסב נזק לגדר הביטחון בגזרת עוטף ירושלים באזור הר חומה. בשל קרבתה של בית לחם לירושלים – הפיתוי של ארגוני הטרור לנצל אותה כבסיס יציאה, ארגון, ייזום והתנעה של פיגועים שיבוצעו בבירה – הוא גדול. תנאים נוחים אף יותר עבור חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית ודומיהם, שוררים במחנות הפליטים באזור בית לחם, שם נוכחות הרש"פ דלה. גם בעיר בית לחם עצמה קיימת נוכחות של כלל הארגונים.
מרגמות על ירושלים
לא כל התארגנויות הטרור במרחב בית לחם נחשפו מבעוד מועד אך שיעור החשיפות בתקופה שצה"ל נהנה מחופש פעולה מבצעי ומודיעיני במרחב זה, גבוה משמעותית משיעור החשיפות, בתקופה שבה שערי האזור היו 'נעולים' בפניו. יתרה מזאת: חלק משמעותי מהירי שהפלסטינים ביצעו במהלך האינתיפאדה השנייה לעבר שכונת גילה, התבצע מאזור בית לחם; בעיקר ירי של מקלעים כבדים. ב-2003, כשצה"ל השיב לידו את חופש הפעולה באזור בית לחם – הירי פחת בהדרגה עד שבסוף 2004 פסק לחלוטין. ב-2006 עצרו צה"ל והשב"כ חוליית מחבלים שברשותה שמונה פצצות מרגמה, בעלות טווח של קילומטר וחצי. הן היו מיועדות לשיגור לעבר שכונת גילה. תשתית הטרור הזאת הייתה כולה תוצרת בית לחם. בהמשך ניסה סלאח ערורי, כיום מס' 2 בחמאס, להקים תשתית יצור וירי של רקטות מאזור הגדה לערי ישראל. בית לחם הייתה אחד היעדים שלו, בשל קרבתה לירושלים. גם תוכנית זו סוכלה.
במהלך האינתיפאדה השנייה, וכל עוד לא החזיר לעצמו צה"ל את חופש הפעולה בגזרה היה גם קבר רחל חשוף לאש טרור ומחבלים. האש על קבר רחל נורתה כמעט מן היום הראשון למהומות, החל מראשית האינתיפאדה השנייה, הן מכיוון מחנה הפליטים עאידה שבין בית ג'אלה לבית לחם; והן מגגות הבתים שממערב, מדרום וממזרח לקבר רחל. קרבות ירי עם המחבלים התנהלו בככר הסמוכה לתחנת הדלק לא הרחק מקבר רחל, סביב מחנה הפליטים עזה שבכניסה לבית לחם ובמבנים גבוהים השולטים על מתחם הקבר, כמו מלון פרדייז. מן הצד הפלסטיני השתתפו בלחימה אנשי תנזים ורשות פלסטינית. הארגונים הפלסטיניים השונים שיתפו פעולה במהלך הלחימה, ולא תמיד ניתן היה להבחין ביניהם.
תנועת המבקרים היהודיים לקבר רחל הוגבלה באותם ימים, ולעיתים נמנע מהם להגיע לאתר המקודש. רכבים ממוגנים הובילו את המבקרים והמתפללים היהודים עד לפתח מתחם הקבר הממוגן, והם מיהרו להיבלע בתוכו מחשש לירי צלפים. בקרבות על קבר רחל, בהם נטלו חלק גם מסוקי קרב, נהרגו באותם ימים שני חיילים: סמל ראשון שחר וקרט בן 20 מלוד, שנורה למוות על ידי צלף פלסטיני מגג מלון פרדייז וסמל דני דראי מערד, שאף הוא נהרג מירי צלף פלסטיני, שהתמקם על אחד הבתים באזור בניין 'בית המרקחת'. צה"ל נאלץ לתפוס מחדש בתים אלה ומתחמים שולטים נוספים על אזור הקבר, כדי להפסיק את הצליפות לעבר החיילים והמבקרים באתר.
היום לעומת זאת מתנהלת תנועת המבקרים והמתפללים לקבר רחל, עם הגבלות מועטות בלבד. רכבים פרטיים ואוטובוסים מגיעים למתחם, מורידים את המתפללים ושבים לצומת גילה, בתדירות גבוהה. אין עוד צליפות וירי באזור הקבר והחומה הגבוהה שצה"ל בנה סביב המתחם בולמת בקבוקי תבערה רבים שעדיין מושלכים על קבר רחל מכיוון בית לחם.
המציאות הביטחונית בקבר רחל השפיעה על מראהו, כפי שנחרט בזיכרון היהודי לאורך דורות רבים. אין מדובר עוד במבנה אבן כיפתי קטן על אם הדרך בואך בית לחם, שבצל עץ הזית הסמוך לו שוהים המבקרים במקום. קבר רחל אף אינו דומה עוד לדמותו בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, אז הקיפה אותו הבניה העירונית הפלסטינית בבית לחם וכן קברים לרוב בבית הקברות המוסלמי הצמוד אליו, שהלך והתרחב. דמותו של האתר הקדוש השתנתה כליל: קבר רחל 'הוכנס' לתוך 'שרוול בטחון' יצוק אבן ופלדה, עתיר עמדות ירי וחרכים, ומסביבו הוקמו חומות גבוהות נוספות. גם כביש הגישה המוליך לאתר משטח השיפוט של ירושלים עובר ליד ובין חומות בטון גבוהות ומאסיביות.
כשצה"ל יוצא, כשצה"ל חוזר. הריטואל.
מומחי מרכז המידע למודיעין וטרור ערכו במחצית שנות ה-2000 בדיקה השוואתית בין רמת הטרור בירושלים כשצה"ל שלט ביטחונית בבית לחם, לבין רמת הטרור בירושלים כשהשליטה הביטחונית במקום הופקדה בידי הרשות הפלסטינית. מן ההשוואה – שהורחבה ועובתה במסגרת נייר זה – עולה בבירור, כי פיגועי ההתאבדות שיצאו מבית לחם, בוצעו בזמן שהשליטה הביטחונית בעיר הייתה בידי הפלסטינים, בעוד שבתקופה שבה השליטה הביטחונית בעיר הייתה בידי ישראל, כמעט ולא היו פיגועי התאבדות שיצאו מבית לחם. במבחן התוצאה – הניסיון הישראלי להפקיד את האחריות על הביטחון באזור בידי פלסטינים שאומנו על ידי מדריכים צבאיים מארה"ב – נחל כישלון חרוץ. הנה הממצאים:
א. מחוץ לבית לחם. בין ספטמבר 2000, תחילת האינתיפאדה השנייה, לאפריל 2002
( מעט לפני מבצע חומת מגן), כשצה"ל לא שלט בבית לחם, התקשתה מאד ישראל לבלום חוליות טרור, מתאבדים, וסייענים שהניעו טרור מכיוון בית לחם לירושלים וגם לאזור גוש עציון.
הנה תשעה מהפיגועים המרכזיים שהותנעו ויצאו מגזרת בית לחם בפרק זמן זה, בעיקר בחציו השני:
* דאוד עלי אחמד סעד שהתגורר מדרום לבית לחם פוצץ עצמו בפינת הרחובות דוד המלך ואליהו שמעיה בירושלים במרחק מטרים ספורים ממלון "הילטון ממילא. הפיגוע בוצע ב-5 לדצמבר 2001, על ידי תשתית "הג'האד האסלאמי בפלסטין" בבית לחם, שעמדה בקשר רצוף עם הנהגת הארגון בדמשק. מפקד התשתית שעמדה מאחורי שיגורו של המחבל המתאבד לפיגוע היה עיסא מחמד אסמאעיל בטאט מבית לחם, שנעצר ע"י כוחות הביטחון הישראלים. שוחרר, ונהרג מאוחר יותר בסיכול ממוקד. בפיגוע נפצעו 5 בני אדם.
* יאסר סעיד מוסא עודה מבית סאחור שבפאתי בית לחם, פוצץ עצמו ב-18 לפברואר 2002, באמצעות מכונית תופת, ליד מחסום בדרך ממעלה אדומים לירושלים. שוטר נהרג ושניים נפצעו. הפיגוע בוצע ע"י תשתית פת"ח/תנזים בבית לחם באכוונתו של אחמד מע'רבי.
* מחבל מתאבד, מחמד תופיק מחמד דאר, ניסה לפוצץ עצמו בסופרמרקט בישוב אפרת שבגוש עציון. הפיגוע שהתרחש ב- 22 לפברואר 2002, אוכוון על ידי תשתית "פת"ח"/"תנזים" בבית לחם בראשות יחיא דעאמסה יאסין.
* מחמד אחמד עבד אלרחמן דראע'מה, מחבל מתאבד, פוצץ עצמו ב-2 למרץ 2002, ליד קבוצה של מתפללים, שיצאו מבית כנסת בשכונת בית ישראל בירושלים. עשרה נהרגו ו-46 נפצעו. המחבל המתאבד הובל למקום הפיגוע ע"י אשרף חג'אג'רה, בן 20 ,בעל עבר פלילי , תושב מחנה הפליטים דהיישה שבמרחב בית לחם, אשר נעצר בסמוך לזירת הפיגוע. ב-27 במאי 2002 נעצרו אחמד מע'רבי ומחמוד סראחנה, מבכירי התשתית המבצעית של "פת"ח"/"תנזים" במחנה הפליטים דהיישה, והודו באחריותם לפיגוע.
* מחבל מתאבד, תושב הכפר ג'אבל מוכאבר שעמד להתפוצץ בבית הקפה 'קפית', שברחוב עמק רפאים בירושלים, נעצר -7 למרץ 2002, בתוך בית הקפה. תשתית ה-"חמא"ס" מבית לחם, שהתבססה על שישה סטודנטים ממכללת אבו דיס, עמדה מאחורי ניסיון הפיגוע. הסטודנטים שנעצרו, מלאו תפקיד מרכזי בגיוס המחבל המתאבד, הכנתו לפיגוע ושילוחו לירושלים.
* מחבל מתאבד, אכרם אסחאק עבדאללה אלנבתיתי, פוצץ עצמו ב-17 למרץ 2002, בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. 25 איש נפצעו. הפיגוע בוצע על ידי התשתית המבצעית של "הג'האד האסלאמי בפלסטין" בבית לחם בראשותו של מחמד תעאמרי.
* ב-29 למרץ 2002, פוצצה עצמה איאת מחמד לטפי אלאח'רס , מחבלת מתאבדת, ממחנה הפליטים דהיישה שבמרחב בית לחם, בסופרמרקט המרכזי שבשכונת קרית יובל בבירה. שניים נהרגו ו-22 נפצעו.
* ב-31 למרץ 2002, פוצץ עצמו קטין כבן 16, סמוך לתחנת מגן דוד אדום באפרת. ששה נפצעו. את המטען שהיה על גופו הכינו שני פעילים מראשי תשתית ה"פת"ח" בבית לחם – ריאד אל עמור ואברהים עביאת, שיזמו ואכוונו את הפיגוע.
* ראמי מחמד חסין עיסא אלשוהנה פוצץ עצמו ב-1 לאפריל 2002, ליד מחסום משטרתי ברחוב שבטי ישראל בירושלים. שוטר נהרג. המחבל היה חבר בחוליית פת"ח-תנזים שחבריה נעצרו. החולייה ביצעה עשרות פיגועי ירי ומטענים באיזור בית לחם וירושלים.
ב. חוזרים לבית לחם. ב-29 למרץ, בעקבות הפיגוע רב הנפגעים וההרוגים בליל הסדר, במלון פארק בנתניה, יצא צה"ל למבצע 'חומת מגן', שהסתיים ב-15 למאי. בפרק זמן זה, למעט שני הפיגועים האחרונים בקרית יובל ובתחנת מד"א באפרת, ביומיים הראשונים של המבצע, לא יצאו פיגועי טרור ממרחב בית לחם!
ג. יוצאים מבית לחם. בין ה-15.5.2002 ל-26.5.2002, לפרק זמן של פחות משבועיים שבה הרשות הפלסטינית לשלוט בבית לחם. ב-22 למאי פוצץ עצמו עיסא עבד רבה אבראהים בדיר, מחבל מתאבד מארגון הפת'ח בבית לחם, במדרחוב רוטשילד בראשון לציון, הרג שני ישראלים ופצע 36.
ד. חוזרים לבית לחם. ב-27 למאי שב צה"ל לבית לחם ועצר חולייה של פעילי 'המודיעין הכללי' מבית לחם, שהתכוונה לבצע פיגוע מכונית תופת נגד יעדים ישראלים, וכן את פעילי התשתית המבצעית של פת"ח-תנזים ששיגרו את המחבל המתאבד למדרחוב רוטשילד בראשון לציון.
ה. יוצאים מבית לחם. בתחילת יוני 2002 ועד ה-19 לחודש זה, ישראל מסרה שוב את השליטה הביטחונית באזור בית לחם לידי הרש"פ. הפעם היה המחיר כבד במיוחד. ב-18 ליוני, פוצץ עצמו מחבל מתאבד מארגון החמאס בבית לחם באוטובוס אגד בצומת פת בירושלים. 19 ישראלים נהרגו ו-50 נפצעו.
המחבל המתאבד, מחמד הזאע עבד אלרחמן אלע'ול, תושב מחנה הפליטים אלפארעה שמצפון לשכם, בן 22 ,סטודנט לתואר שני בלימודי הלכה באוניברסיטת אלנג'אח, פוצץ עצמו באוטובוס אגד, 'קו 32' בשכונת גילה בירושלים. אלע'ול גוייס וקיבל הכשרה על ידי התשתית המבצעית
של חמאס בשומרון, הועבר לבית לחם, לן בעיר ובבוקר יום המחרת, הוסע לשכונת אבו דיס, על גבול השיפוט המזרחי של הבירה. הוא נאסף משם על ידי תושב מזרח ירושלים, עד לתחנה שבה עלה על האוטובוס, סמוך לשכונת בית צפפא, ושם התפוצץ.
ו. חוזרים לבית לחם. למשך כחודשיים, שבה ישראל לשלוט בבית לחם ( 19.6.2002 – 20.8.2002, ולמעט פיגוע אחד שיצא מגזרה זו- מחבל מתאבד מארגון הפת"ח בבית לחם שהתפוצץ ליד דוכן פלפל בשכונת שמואל הנביא ופצע חמשה – זרועות הביטחון הצליחו לשלוט ב'גובה הלהבות', ולמנוע חזרה לדפוס של פיגועי המונים רבים.
ז. יוצאים מבית לחם – למשך שלשה חודשים,( 20.8.2002 – 22.11.2002) הפקידה שוב ישראל את האחריות הביטחונית בגזרת בית לחם בידי הרש"פ, ושוב שילמה מחיר דמים. ב-21 לנובמבר פוצץ עצמו נאיל עזמי מוסא אבו הליל, תושב דורא, (שכמה חודשים לפני הפיגוע עבר להתגורר בבית לחם) בתוך אוטובוס אגד קו 20, ברחוב מקסיקו, בשכונת קריית מנחם בירושלים. 11 ישראלים נהרגו ו-45 נפצעו. תשתית של ה-"חמא"ס" מבית לחם, הייתה אחראית לפיגוע. בעקבות חשיפת התשתית נעצרו שני יצרני המטענים, חמישה פעילים בכירים שעסקו בהכנת המטענים ובגיוס מתאבדים, ושישה צעירים, אשר גויסו לבצע פיגועי התאבדות.
ח. חוזרים לבית לחם. בין ה-22.11.2002 ועד ה-1.7.2003 שבה ישראל לבית לחם. בתקופה זו לא התרחשו פיגועי התאבדות בגזרה, וכחות הביטחון הישראלים חשפו מבעוד מועד תשתית חמאס שעמדה להוציא אל הפועל פיגועי תופת נגד יעדים ישראלים.
ט. יוצאים מבית לחם. ב-1.7.2003 ועד סוף פברואר 2004, שוב מסרה ישראל את השליטה הביטחונית בגזרה לידי הרשות הפלסטינית, ועל רקע טיפול שטחי ובלתי אפקטיבי של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בארגוני הטרור – תשתית הטרור בבית לחם שוקמה. תשתיות הטרור בבית לחם פעלו בתקופה זו במטרה להוציא אל הפועל פיגועים, שניים מהם בלטו במיוחד: הפיגוע באוטובוס קו 14 בירושלים ( ב-22.2.2004). בפיגוע זה פוצץ עצמו מחמד עיסא ח'ליל זע'ל, תושב חוסאן שבנפת בית לחם, רצח שמונה ופצע 60., ופיגוע נוסף שהתרחש שלשה שבועות קודם לכן. ב-29,1,2004 פוצץ עצמו עלי מניר יוסף ג'עארה, תושב מחנה הפליטים אלעאידה בבית לחם, בן 25 ,שוטר במשטרת בית לחם, באוטובוס "קו 19 "של "אגד" במרכז ירושלים. בפיגוע זה נהרגו 11 איש ו-44 נפצעו.
סוף דבר – מהפרט אל הכלל
בית לחם אינה אלא משל. גם בגזרות אחרות ניתן לאתר דפוס דומה: כשצה"ל והשב"כ נכחו פיזית בשטח – עקומת הפיגועים ירדה, כשצה"ל והשב"כ סמכו על הרש"פ – עקומת הפיגועים עלתה. שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרש"פ לאורך תקופת ארוכות מאז תם מבצע חומת מגן, סייע לסיכול פיגועים, אולם בצה"ל ובשב"כ מבהירים, כי ללא חופש הפעולה שצה"ל והשב"כ שמרו לעצמם בכל רחבי השטח – "פיגועים רבים לא היו מסוכלים ועשרות רבות של פיגועים אם לא מאות היו יוצאים אל הפועל". בין הפיגועים שסוכלו בשנים האחרונות, כתוצאה מהשבת חופש הפעולה לצה"ל בערים ובאזורים שהועברו לפלסטינים: מספר רב של אירועי חטיפה, מאות אירועי ירי והנחת מטענים, עשרות פיגועי התאבדות, מאות פיגועים של הטלת רימונים. מאות חשיפות של בתי מלאכה והתארגנויות לייצור נשק, ובשנים האחרונות, באמצעות ניטור הרשתות החברתיות גם פיגועי דקירה ודריסה רבים.
לעומת זאת בתקופה שבה נאבק צה"ל על החזרת השליטה הביטחונית לידיו באזורים שנמסרו לפלסטינים – תקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה (שלהי ספטמבר 2000 ועד ל-31 דצמבר 2005) בוצעו ע"י ארגוני הטרור הפלסטיניים 25,700 פיגועים. בפיגועים שבוצעו במהלך העימות נהרגו 1,084 אזרחים ישראלים. מתוך הפיגועים שבוצעו במהלך העימות 147 היו פיגועי התאבדות, אשר בוצעו על ידי 156 מחבלים מתאבדים ו-8 מחבלות מתאבדות. כ-450 פעולות התאבדות נוספות סוכלו על ידי כוחות הביטחון הישראלים בשלבי תכנון שונים שלהם, ובעקבות מעצר מחבלים מתאבדים, סייענים ומשגרים.
מרבית פיגועי ההתאבדות שהותנעו מגזרת בית לחם כוונו לעבר יעדים אזרחיים. אנשי מרכז המידע למודיעין וטרור מצאו, שגם בעניין זה הייתה הלימה עם דרך הפעולה של הטרור הפלסטיני בגזרות אחרות. גם שם כוונו מרבית פיגועי ההתאבדות נגד יעדים אזרחיים בעיקר בשטח ישראל שלפני 1967 ,במטרה להביא להרג אזרחים רבים ככל האפשר, ללא אבחנה. מתוך 147 פעולות התאבדות, 107 פעולות כ-70 אחוז מכלל הפיגועים, כוונו נגד יעדים אזרחיים. רק 40 פעולות כ-30 אחוז מכלל הפיגועים, כוונו נגד יעדים בעלי אופי צבאי/ביטחוני, במטרה לפגוע באנשי כוחות הביטחון.
היעדים האזרחיים שנגדם כוונו (לעתים באינטנסיביות רבה) מרבית פעולות ההתאבדות, שספגו את מרבית האבדות, היו:
א. אוטובוסים עירוניים ובינעירוניים ותחנות הסעה – בין הפעולות הקטלניות ביותר שבוצעו נגד היעדים הללו בלטו הפיגוע באוטובוס קו 2 "בירושלים (23 הרוגים), פיגוע באוטובוס בשכונת גילה בירושלים (19 הרוגים), הפיגוע באוטובוס "קו 14 בירושלים (17 הרוגים) , פיגוע באוטובוס סמוך לצומת מגידו ( 17 הרוגים), פיגוע באוטובוס קו 16 בחיפה ( 15 הרוגים) ופיגוע באוטובוס קו 37 בחיפה ( 15 הרוגים)
ב. מקומות בילוי כגון מסעדות, קניונים, בתי קפה, מועדונים – בין הפעולות הקטלניות בלטו
הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר (29 הרוגים), הפיגוע במתחם הדולפינריום בת"א ( 22 הרוגים) , הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה ( 21 הרוגים), הפיגוע במועדון הביליארד בראשון לציון (16 הרוגים), הפיגוע במסעדת מצה בחיפה ( 15 הרוגים), והפיגוע במסעדת סבארו בירושלים ( 15 הרוגים).
ג. ריכוזי אנשים, במקומות הומי אדם, בעיקר בערים הגדולות בישראל: שווקים, מדרחובים, רחובות ראשיים. בין הפיגועים הקטלניים בקרב ריכוזי האוכלוסייה בלטו: הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב (23 הרוגים) והפיגוע במדרחוב בן יהודה בירושלים .(11 הרוגים)
קישורים רלוונטיים:
https://www.terrorism-info.org.il/Data/pdf/PDF_18891_1.pdf
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/140153
הערך: טרור פלסטיני באנציקלופדיית ויקיפדיה.
https://megafon-news.co.il/asys/archives/231091
https://www.mako.co.il/news-military/security-q1_2018/Article-865caf659e0e161004.htm
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2820096,00.html
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/648/344.html
[1] הנתונים בנייר זה מבוססים על ידיעות כרוניקה מהתקשורת היומית.
אתר השב"כ, אתר דובר צה"ל, אתר מרכז המידע למודיעין וטרור, סיכומים של גורמי בטחון שהועברו למחבר. מידע שפורסם בעבר בשניים מהספרים שכתבתי: 'על אם הדרך סיפורו של קבר רחל' בהוצאת 'שערים לחקר ירושלים', 2005, ו'ירושלים אשליית החלוקה', בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. 2015. כמו כן ראו רשימת קישורים רלוונטיים, בסוף הנייר.
