ביוני השנה יציינו יהודי עיראק 71 שנים ל"פ'רהוד" – פרעות תש"א, בהן נרצחו 137 גברים, נשים וטף. שמות הנרצחים רשומים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, שבו תיערך עצרת לזכרם (ב-17 ביוני), לראשונה בהשתתפות נציגות ממשלתית בכירה – סגן שר החוץ, מר דני איילון. להערכת היסטוריונים מספר הנרצחים עולה על 180, אך כל אלה נותרו ללא רישום. בנוסף לנרצחים, מאות נפצעו, נשים נאנסו באכזריות, רכוש רב נבזז ובתי כנסת חוללו.
יהודי עיראק יזכרו לדיראון עולם את הפרעות הללו, המזכירות את "ליל הבדולח" בגרמניה. פרעות אלה שבוצעו על ידי המון עיראקי מוסת, גרמו לשבר עמוק באמון יהודי עיראק במדינתם שזה עתה זכתה בעצמאותה.
ההתנכלויות ליהודי עיראק התרחשו ללא כל סיבה. היהודים שחיו בעיראק, במשך 2,600 שנה לא הכריזו מלחמה עליה ולא נלחמו בה, כפי שעשו הערבים הפלסטינים לישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה ולאחר מכן למדינת ישראל. העולם שמע וממשיך לשמוע רבות על העוול שנגרם לפלסטינים, תחת שם הקוד "הנכבה", אך דבר כמעט ולא נשמע על העוול שנגרם ליהודים שחיו במדינות ערב: בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945 נרצחו 133 יהודים ו-400 נפצעו, בעדן שבתימן, אף שהייתה תחת שלטון בריטי, כ-100 יהודים נרצחו בנובמבר 1947. פרעות והתנכלויות ליהודים התרחשו בכל מדינות ערב מאז שהן זכו בעצמאותן במאה ה-20. למרות שההיסטוריה איננה תחרות של אסונות, צריך לציין כי מה שהתרחש במדינות ערב היה טיהור אתני – כמעט ולא נותרו יהודים במדינות ערב.
בעוד "הנכבה הפלסטינית" מצוינת מדי שנה וזוכה לסיקור תקשורתי נרחב, האסון שפקד את היהודים אינו זוכה להדים, אף שממדיו גדולים מ"הנכבה הפלסטינית". מספר יהודי ערב שנאלצו לעזוב את בתיהם בחוסר כל הגיע ל-856,000, לעומת מספר הפליטים הפלסטיניים שהגיע ל-650,000.
מסיבות לא מובנות ישראל לא העלתה את אסונם של היהודים על סדר יומה ההסברתי והמדיני. העולם שמע רבות על העוול שנגרם לפלסטינים, אך לא שמע כמעט דבר על העוול שנגרם ליהודי ערב. רק ב-22 בפברואר 2010, ובעקבות החלטה שהתקבלה בקונגרס האמריקני, זכתה הסוגיה להכרה בישראל עם חקיקת "החוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של הפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן", אשר קובע כי במסגרת המשא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון ייכלל גם נושא הפיצויים עבורם.
ההתנכלויות ליהודים התרחשו, כאמור, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, בעקבות עלייתו לשלטון של משטר לאומני פרו-נאצי, בראשות רשיד עלי אל גילאני. משטר זה הפעיל תקנות אפליה בתחומי הכלכלה, החינוך והחיים הציבוריים. לאחר מכן, הצית את אש הפרעות ביהודים, ושיאן היה ב"פ'רהוד" של 1941.
החיבור בין הלאומנות הכסנופובית הסונית, שלא סבלה זרים, ובין האנטי-יהודיות, יצר מציאות של שנאת יהודים. שנאה זו קבלה עידוד וסיוע מגורמים נאציים, ובראשם השגריר הגרמני בבגדאד – ד"ר פריץ גרובה, ותמיכה ממנהיגים פסדו-דתיים, כמו חאג' אמין אל חוסייני, שברח מפלסטין המנדטורית ומצא בעיראק כר נוח לפעולותיו האנטי-יהודיות. אווירת האימים האנטי-יהודית ששררה בעיראק, ששיאה היה בתלייתו של המיליונר היהודי שפיק עדס בכיכר העיר בסרה, אשר לוותה בהצהרות אנטי-יהודיות מתלהמות בשידורי הרדיו, וגם מעל בימת האו"ם.
בלית ברירה קמו יהודי ערב ועקרו כאיש אחד מהמדינות שסייעו בהקמתן ובשילובן בעידן המודרני, בתחומי הממשל, הכלכלה, הרפואה, החינוך, הספרות, השירה והמוסיקה. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהם עתיקות היומין: בתי ספר, בתי כנסת, בתי חולים, בתי קברות, קברות נביאים ועוד. ממשלות ערב מצידן השתלטו על הרכוש והעשירו את קופותיהן.
היו בודאי מוסלמים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם נדם. היהודים שימשו כשעיר לעזאזל במאבקים בין הסונים לשיעים, כפי שכיום ישראל ניצבת במרכז המאבק בין איראן השיעית לבין מדינות ערב הסוניות. יש להניח שאילו יהודים אלו היו נותרים במדינות ערב הם היו משמשים שק החבטות במאבקי הדמים הנוכחיים במצרים, בלוב, בתוניסיה, בתימן ובסוריה.
ככל שעובר הזמן הולך ומצטמצם מספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב. מן הדין הוא שבישראל, בה חיים רוב יוצאי מדינות ערב, המהווים כמחצית מאוכלוסייתה, יפעלו למען זיכרון מורשתם. אחרת, תשתלט על בני הנוער התעמולה הערבית הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודי ערב, כדוגמת מכחישי השואה. ככל שנקדים בשימור המורשת ובאזכור קורבנות יהודי ערב, באורח ממלכתי, נחזק את מעמדנו הלאומי והבינלאומי. כך נסייע לתהליך ההתפכחות שמתחולל בעולם הערבי, במיוחד בקרב אינטלקטואלים הסבורים כי במזרח התיכון התחוללה קטסטרופה שקרבנותיה היו יהודים, ולא רק ערבים-פלסטינים. ובמקביל, על מנהיגי הפלסטינים להפסיק לזרוע אשליות בלב בני עמם בכל הנוגע ל"זכות השיבה". גלגל ההיסטוריה לא יחזור.
פורסם לראשונה ב-6 ביוני 2012
