אם חשבנו כי ההתקפה הכימית של צבא בשאר בסוריה גרועה מספיק, באו התגובות בעולם הערבי, ובכלל זה התגובות הפלסטיניות, והוכיחו כי עדיין לא הגענו לקצה התחתית.
שני הזרמים הנאבקים על ההגמוניה במזרח התיכון- הפאן-ערביות של בשאר, והפאן-איסלאם של האחים המוסלמים, נמנעים מלגנות את המתקפה הכימית, ובמקום זאת מגנות את המתקפה האמריקנית.
יוצאים מן הכלל הם המשטרים הישנים ששרדו את הסער הערבי, שליטי סעודיה, מצרים וירדן, שהביעו תמיכה בטראמפ. התנועות והמפלגות "העממיות", הנושאות את שם "הלאומנות הערבית", או "החליפות המוסלמית", נמצאות בצד האנטי-אמריקני של המתרס.
לעובדה מצערת זאת יש משמעות חשובה להבנת מחלתו של המזרח התיכון, ויתכן שטיפול נכון בשורש הבעיה תוכל לסייע במציאת התרופה. ושורש הבעיה נעוץ בביטוי "פאן". הביטוי הזה מציין הכללה גורפת: פאן-ערב מציין את הכללת כל הערבים במסגרת אימפריאלית אחת, ופאן-איסלאם מציין את הכללת כל המוסלמים במסגרת חליפות אחת – שתכבוש את העולם.
הצד השני של אותה מטבע הוא שלילה גורפת של האחר. מי שאינו ערבי—כורדי למשל, או מי שאינו מוסלמי, ופה גבולות השלילה רחבים יותר: יהודים, נוצרים, כורדים, יזידים, דרוזים ועוד. זה מסביר לנו מדוע הנוצרים בלבנט נאחזים בפאן ערביות, כי זאת הגדרה שהגנה עליהם בעבר מפני הפאן איסלאם.
השלילה הגורפת של האחר מכשירה את הקרקע להשמדתו הטוטאלית, הפאן איסלאם באופוריה של ראשית המרד דיבר על השמדת העלווים, והעלווים משמידים את הפאן איסלאמיים כאשר ידם על העליונה.
מכאן, שדיאגנוזה נכונה של מחלת המזרח התיכון מחייבת אותנו לשלול את שתי התנועות הטוטאליות שוללות האחר האלה, ולהקים מזרח תיכון שונה המורכב מן הפסיפס המגוון שלו, שבו כל עדה תקבל את האחר, ותהיה מוגנת בגבולותיה ללא שאיפות אימפריאליות.
התגובות הפלסטיניות מצערות במיוחד, שכן הלאומיות הפלסטינית העמידה עצמה בצד "הפאן" של המתרס— חמאס בצד של הפאן איסלאם, ואש"ף בצד של הפאן-ערביות. זה נותן לנו מימד נוסף להבין דרכו את טיב הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. השלילה הגורפת של הפלסטינים לכל נימה של זכות שלנו בארץ, שאנו רואים בה ארץ משותפת, ומחיקת כל זכר להיסטוריה שלנו בארץ, כולל על הר הבית, שריד מקדשנו, אינה שונה מן השלילה הגורפת של הכורדים בסוריה או של היזידים בעיראק. אנחנו הכורדים של הפלסטינים.
זה שורש המחלה, ואיבחון נכון הוא ראשית ההבראה.