עבור לתוכן העמוד
Menu

מדיניות החוץ האמריקאית – האם טראמפ יכול ורוצה למלא את הוואקום מתקופת אובמה?

במבט לאחור ניתן לאפיין את מדיניות החוץ של אובמה כחזרה לאחור לתקופת הבדלנות של ארה"ב. אמנם לא היתה זו בדלנות מלאה שכן אובמה השאיר מעט כוחות צבא באפגניסטאן, ניהל מדיניות פעילה של מרדף אחרי אירגוני המחבלים במזרח התיכון באמצעות מזלטי"ם והפצצות מן האוויר, ואף שיגר כוחות קטנים של כוחות עילית לסוריה ולוב למטרות מודיעין וייעוץ. […]

במבט לאחור ניתן לאפיין את מדיניות החוץ של אובמה כחזרה לאחור לתקופת הבדלנות של ארה"ב. אמנם לא היתה זו בדלנות מלאה שכן אובמה השאיר מעט כוחות צבא באפגניסטאן, ניהל מדיניות פעילה של מרדף אחרי אירגוני המחבלים במזרח התיכון באמצעות מזלטי"ם והפצצות מן האוויר, ואף שיגר כוחות קטנים של כוחות עילית לסוריה ולוב למטרות מודיעין וייעוץ. עם זאת וכאן טמונה הבעיה, הוא נרתע מכל התערבות בעלת ערך אסטרטגי שהיתה אולי יכולה לעצור את ההידרדרות לכאוס באזור.

הוואקום שנוצר אפשר לאיראן להגביר את חתרנותה ברחבי האזור ושאב לתוכו את רוסיה מחדש. היא חזרה כמעט לעמדותיה מתקופת ברית המועצות בסוריה ובמצרים ועכשיו מנסה את מזלה בלוב. דברים דומים ניתן לומר גם על מדיניותו של אובמה כלפי סין, שהגבירה את נוכחותה התוקפנית בים סין הדרומי ולגבי העימות בין אירופה לרוסיה שסיפחה את חצי האי קרים ופיצלה את אוקראינה כל זאת על רקע מדיניות אמריקאית חסרת כל מימד של הרתעה. השאלה העומדת לדיון היא האם יכול ורוצה הממשל האמריקאי החדש לגבש מדיניות התערבות אקטיבית במיוחד במזרח התיכון ולנטרל את המוקדים הבעייתיים כדי להביא למידה של יציבות לפני שיהיה מאוחר מדי? הבעיה היא שקשה יותר לסלק את מי שכבר נכנס לשטח והתבצר בו מאשר למנוע מלכתחילה את כניסתו.

Barak Obama and John Kerry
קרי ואובמה – האם צפוי שינוי במדינות החוץ?

מדיניות חוץ אמריקאית אקטיבית ואפילו אגרסיבית ובכללה יציאה למלחמה הוכחה במאה העשרים כערובה לביטחונו של המערב המבוסס על שלטון דמוקרטי ופיתוח כלכלי. מלחמות העולם הראשונה והשניה נסתיימו בנצחון הדמוקרטיות המערביות רק הודות לארה"ב כמו גם המלחמה הקרה שנמשכה מתום המלחמה עד לנפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות. ללא מדיניות אמריקאית ברורה ונחושה ונוכחות צבאית אמריקאית מרשימה באירופה המערבית יש להניח כי היא היתה כיום חלק מן האימפריה הסובייטית. אפילו מלחמות ארה"ב בקוריאה ובוויטנאם שנסתימו ללא נצחון צבאי אמריקאי היו בסופו של דבר הגורם העיקרי שעצר את התפשטות הקומוניזם באסיה.

הנשיאים תיאודור רוזבלט ווודרו וילסון הבינו כבר בתחילת המאה העשרים כי האינטרסים של ארה"ב נמצאים ברחבי העולם וכי ארה"ב אינה יכולה לעצום עין מהתפתחויות שליליות אפילו ביבשות רחוקות פן בהמשך תוצאותיהן יגיעו עד אליה. אומנם היא גדולה וחזקה ואוקיאנוסים שומרים אליה מכל עבר, אך התפתחותם של משטרים דיקטטורים ופנטיים ושאיפתם לשליטה בעולם כגון הנאציזם והקומוניזם ועכשיו האסלאם הקיצוני, אם לא ייעצרו באבם, יכולים להביא לאסונות גלובלים. ברקע היתה האמונה כי ארה"ב הקימה מדינה חדשה בנוייה על דמוקרטיה וזכויות האדם והעניקה לאזרחיה את כל האפשרויות לנהל את ענייניהם בחופש מלא וכי עליה להגן על דרך חיים זו בכל מחיר. המעניין הוא שחשיבה זו דווקא הביאה בתחילה למדיניות של בדלנות שעליה הכריז הנשיא ג'יימס מונרו ב 1923 על רקע התחושה, כי ארה"ב שהקימה חברה למופת, צריכה להתנתק משלטון העריצות האירופי שממנה ברחו האבות המיסדים.

עם זאת מדיניות הבדלנות הכתה שורשים בחשיבה האמריקאית ונשיאי ארה"ב היססו זמן רב לפני שהצטרפו לשתי מלחמות העולם וכך הפכה ארה"ב למגן הדמוקרטיה. התערבות ארה"ב בסכסוכים השונים לא היו תמיד מוצלחים אבל זו הייתה הדרך לשמירת השגי העולם החופשי בהובלת ארה"ב.

הנשיא אובמה שינה את מדיניות ההתערבות האמריקאית וחזר למדיניות של בדלנות שבמקרה זה ניתנת אולי להגדרה של אי התערבות אקטיבית או מינימום של התערבות אפילו במחיר פגיעה בכושר הרתעתה של ארצו.

לוחמים בסוריה המתפוררת

תקופת כהונתו של אובמה במשך שמונה שנים הייתה אולי אחת התקופות הסוערות ביותר במזרח תיכון מאז שעוצב במתכונתו החדשה אחרי מלחמת העולם הראשונה על בסיס הסכם סייקס – פיקו. התעוררות האסלאם הרדיקלי הסוני במקביל לייצוא המהפכה האסלאמית של איראן השיעית פגעו קשות ביציבות מדינות ערב. אירועי 2011 – מה שכונה האביב הערבי – שהיו  אמורים להביא לבניית מדיניות מודרניות דווקא הגבירה את כוחו של האסלאם הרדיקלי ואף גרמה להריסתם של מדינות הלאום הערביות שהוו את עמוד השידרה של המזרח התיכון – סוריה, עיראק, לבנון, תימן, לוב וסומליה. מול אירועים היסטורים אלה נעלמה ארה"ב של אובמה שעמדה מנגד ולא עשתה שום נסיון משמעותי לעצירת התהליכים  שפגעו ישירות בבעלי בריתה באזור, בהשפעתה בעולם ובביטחונם הפיזי של אזרחיה בתוך ארה"ב. תהליכים אלה יכולים בסופו של דבר גם להדרדר להפעלת נשק השמדה המוני – מה  שכבר ארע בסוריה – שימוש בנשק כימי – אם כי בינתיים בממדים קטנים.

סיכום קצר של הבעיות העיקריות יציג את חומרת הדברים:

– אובמה נמנע מלתמוך באופוזציה האיראנית – התנועה הירוקה  – שהתעוררה נוכח זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות של אחמדי נג'ד ב- 2009. היא דוכאה באכזריות ע"י השלטונות, חיזקה את שלטון האיתוללות וגם סתמה את הגולל  לשינוי קרוב באיראן.

הוא חתם על הסכם הגרעין עם איראן המבטיח לה כי תהיה מדינת סף גרעינית או בעלת לגיטימציה לייצר פצצה גרעינית בתום תפוגת ההסכם. זאת תוך התעלמות מפעולתה השיטתית המוצהרת לייצוא המהפכה האסלאמית ע"י ערעור היציבות של המדינות הסוניות וקריאתה להשמדת ישראל – מה שמהווה מעין בגידה בבני בריתה ערב הסעודית וישראל שהם המטרות העיקריות של איראן. מדיניות זו גם כוללת התעלמות מפיתוח טילים בעלי כושר נשיאה של ראשי חץ גרעיניים.

במצרים נטש אובמה את מבארק בן בריתה האסטרטגי של ארה"ב בעולם הערבי וקרא להתפטרותו תוך ידיעה כי האחים המוסלמים – שלהם העביר את תמיכתו – יגיעו לשלטון וינסו להקים דיקטטורה אסלאמית – מה שאכן ארע לאחר מכן וגרם למשבר חמור שמצרים עדין לא התאוששה ממנו.

הוא עודד את אירופה להדיח את קדאפי תוך ניהול המערכה "מאחור" ע"י הספקת נשק ותחמושת להפצצות מן האויר והשאיר את אירופה להתמודד עם התוצאות הקשות הפוגעות בביטחונה: מלחמת אזרחים בלוב, זרימת פליטים מאפריקה וחדירה רוסית המאיימת על דרומה.

אובמה נמנע מלתמוך באופוזיציה הסורית בתחילת ההפגנות ב-2011. יתכן שחימוש ואימון המורדים הסונים המתונים, עוד לפני חדירת אירגוני הג'האד למערכה, יכול היה להביא להפלתו של אסד ולנתק את איראן מחיזבאללה. הוא אפילו הפר את הבטחתו להצטרף למאבק באסד אם ישתמש בנשק כימי ובכך פתח את הדרך להעמקת ההתערבות האיראנית והרוסית שהביאה לשינוי מאזן המלחמה והצלתו של משטר אסד תוך התעלמות מהרג של חצי מיליון אנשים.

הוצאתו המוקדמת של הצבא האמריקאי מעיראק, למרות שהיתה במקורה הבטחה של קודמו, הביאה להתארגנותו ולהתבססותו של דעא"ש והתפרקותו של הצבא העיראקי.

הקמת הקואליציה למאבק בדעא"ש באמצעות הפצצות מן האויר יחד עם  מדינות מערביות וערביות הייתה למעשה מוצא נוח לאובמה ושאר המדינות להימנע משיגור צבא. היה ברור מלכתחילה כי יש להשמיד את הארגון לפני שיתחפר ויתבצר. המלחמה הקשה במוסול וברקה כיום, אחרי שלוש שנים, מצביעה על המחיר שיש לשלם כאשר מתעלמים מן המציאות.

אובמה השאיר ליורשו עולם ערבי במצב משברי עמוק ואיש אינו מסוגל לנחש כיצד ומתי יסתיימו מלחמות הדמים באזור ואיזה סדר חדש, אם בכלל, יהיה אפשר לכונן בו. אין בדברים אלה לומר כי אובמה הוא האחראי העליון לקטסטרופה זו. האחראים הישירים הם הערבים עצמם שבמיטב המסורת הארוכה שלהם ממשיכים להלחם מזה מאות שנים איש ברעו על רקע שבטי, אתני או דתי ללא כל התחשבות בתוצאות החמורות לבני עמם.

עם זאת הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון שהתחילה עוד בשנות הארבעים היתה עוגן של יציבות שסייעה להרגעת העימותים ולעמידה מול כוחות קיצוניים בתקווה שעם עבור הזמן המצב ישתפר. אומנם ארה"ב נתקלה בהתנגדות ורבים בעולם הערבי האשימו אותה בנאו-קולוניאליזם, אך כולם ידעו כי כל עוד היא באזור נשמר איזון כלשהו. אובמה בהתנתקותו מן האזור הסיר לחלוטין גורם זה והשאיר ואקום פעור שאליו חדרו בעיקר אירן ורוסיה שלהן אינטרסים שונים לחלוטין מאשר לארה"ב מנהיגת העולם החופשי.

חוקרים עדין מנסים להבין את מדיניותו של אובמה שכנשיא המעצמה הגדולה בעולם היה מוטל עליו לנהל מדיניות על בסיס המציאות של עולמנו ולא להצטנף באידיאולוגיה שלומית ובדיפלומטיה רכה. יריבי ארה"ב החותרים לקדם את האינטרסים חשו כי הם יכולים לעשות זאת ללא חשש לאחר שהבינו את דרך מחשבתו של אובמה. האם היה זה חינוכו ע"י הכומר ג'רמי רייט האנטי אמריקאי, או האידיאולוגיה האולטרה ליברלית שאותה אימץ כדרך חיים ואולי תרם לכף פרס נובל המוקדם שקיבל בטרם התחיל בביצוע תפקידיו.

כל המזרח התיכון יושפע ממדיניות החוץ האמריקאנית

מכל פנים המצב במזרח התיכון מחייב התייחסות אמריקאית. חתרנותה של איראן, חדירתה של רוסיה והתחזקותו של אסד, המלחמה במדינה האסלאמית שטרם הסתיימה, ההתערבות הטורקית ומאבקה נגד הכורדים, כל אלה הם ערובה להחמרה נוספת של הכאוס. זאת מבלי להזכיר את הטרגדיה האנושית של מאות אלפי הרוגים ומיליונים של פליטים ועקורים.

הממשל החדש של טרמפ עדין לא החליט כיצד יתמודד עם מצב זה, אך הוא לא יוכל להיות אדיש למתרחש המהוה סכנה לשלום העולם. יתכן שהוא ירצה להתרכז בבעיות פנים, אך סביר שהמציאות תחייב אותו בהתייחסות מהירה. אם לשפוט ע"פ הצהרותיו במהלך מערכת הבחירות אין לטרמפ כוונות להיכנס למאבק עם רוסיה והיה מעדיף להגיע עימה להבנה שתתחום את גבולות התפשטותה באזור. אלא שלרוסיה יתרון גדול שכן היא כבר נוכחת בשטח. יתכן שיש מקום למקח וממכר מזרח תיכון מול הסכסוך באוקראינה על בסיס פשרה בין האינטרסים של שתי המדינות.

בעיה נוספת העומדת בפני השגת הבנה טרמפ-פוטין היא החקירה שפתח האפ. בי. אי. על הקשר בין מקורבי טראמפ לפוטין. כל עוד שהנושא יהיה בטיפול הוא יהווה מעצור להדברות חיובית בין שתי המדינות.

עם זאת כדי לחדש את נוכחותה של ארה"ב באזור מוטל על טרמפ להחזיר את האימון בעוצמתה ונחישותה של ארצו לקדם את האינטרסים שלה ושל בנות בריתה ולהקים קואליציה מקומית שעליה יוכל להישען. זו יכולה להיות רק הקואליציה האנטי איראנית הקודמת עוד מתקופת מבארק שהייתה מורכבת מקבוצת מדינות סוניות פרגמטיות – מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ. עכשיו אומנם היחסים בין סעודיה ומצרים אינם במיטבם אבל הגברת השת"פ של ארה"ב עם שתי מדינות אלה תעודד אותן לפתור את הבעיות בינהן ולהביא להקמת חזית שתציב גבולות לאותן מדינות שניצלו את תקופתו של אובמה.