פיגועי הטרור שפקדו באחרונה את צרפת מטלטלות את החברה המקומית, משסעים את ערכיה ומעלים שאלות רבות ודיונים צבוריים מרתקים באשר לצביונה ולזהותה הלאומית החדשה של החברה הצרפתית.
בימים אלה הוקמה רשות ממלכתית חדשה שתטפל בקליטת המוסלמים בחברה הצרפתית. הוקצו תקציבים ומשאבים מתאימים ואף נוסדה קרן לאומית מיוחדת לטיפול "ביצירות האיסלאם". בראש הרשות יעמוד שר ההגנה, הפנים והחינוך לשעבר, איש המפלגה הסוציאליסטית JEAN PIERRE CHEVENEMENT.הוא היה ידוע בעמדותיו הפרו-ערביות ואף העריץ במידה מסוימת את סדאם חוסיין, בוטפליקה ואסד.
שמונה חודשים בלבד קודם הבחירות לנשיאות מקבל הדיון הצבורי על זהותה של צרפת תהודה רבה ומשמעות מיוחדת. באמריקה וגם בארץ מתקשים להבין את הטלטלה העוברת על הצרפתים ויש גם בלבול בין המושגים והסמלים הקשורים לרפובליקה. הבעיה הקימת היא הרבה יותר עמוקה מהמשוער, היא על עקרונות ואינה תמיד קשורה ישירות לטרור או למלחמה בין דתות. מדובר בדיון צבורי יסודי ורב היקף הנוגע לכל המגזרים ורובדי החברה והמתחיל, ראשית כל, בתכנים הנלמדים בבית הספר במיוחד אם שרת החינוך היא מוסלמית וכמוהה צוות יועציה הבכירים.
הדיון המתלהט מזכיר במקצת את הויכוח בארץ על מה יושם הדגש בלמודים: על דמוקרטיה או על יהדות? על מורשת, הסטוריה ואזרחות או על כלכלה ומדעים? אבל בהבדל גדול אחד, בצרפת הפרידו עוד בשנת 1905 בין הכנסיה למדינה. מאז,החילוניות והמסורת הרפובליקנית שולטות בכל המגזרים.
למעשה, הדת הקאתולית הנוצרית פינתה את מקומה לחילוניות, ה-LAICITE היא הקובעת היחידה את דרכי הפעולה של הממשלה, של השלטונות, ושל האזרח הפשוט. החילוניות אינה נגד הדת היא משלימה אותה בעידן המודרני. יש לזכור כי הרפובליקה הצרפתית מושתתת על "החרות, השוויון והאחוה", אך גם על סמלים מושרשים עמוק בלבם של אזרחים המגדירים עצמם פטריוטים נלהבים שהמרסייז, ההמנון הלאומי, חייב להישמע בקול תרועה רמה ובתלהבות, בכל מעמד וארוע צבורי. הצרפתים מרגישים היום שכל המיתוסים הלאומיים הססגוניים מנתצים לרסיסים, כל המורשת שלהם עתיקת היומין נעלמת באפלת ימי הביניים. שלפתע, מנסים המוסלמים "לגנוב" להם את המדינה. את המולדת! את כל הערכים הליברלים. שהם שואפים להניף את נס הסהר כדי להציב במקומו את דגל הטריקולור.
דמותה של מריאן
מלבד הדגל הלאומי גם דמותה של מריאן MARIANNE המתנוססת בכל אתר ואתר מאוימת.
הדמות הפכה במהלך השנים לסמל העממי החשוב ביותר המיצג את צרפת. הדמות האלגורית הזאת נראתה לראשונה אחרי נפילת הבסטליה ב-14 ביולי 1789 והיא הפכה חיש מהר לסמל החירות. להמחשה, נציין את ציורו הרומנטי המפורסם של DE LA CROIX "החירות מובילה את העם".
היום נכללת מריאן בחותם הרשמי של הרפובליקה כפי שדמות המלך סימלה את השלטון בעבר. פיסלה של מריאן יופיע תמיד לצד דגל הטריקולור בכל מקום צבורי רשמי ובכל העיריות ברחבי המדינה. שחקניות קולנוע ידועות כבריג'יט בארדו וקתרין דנב תרמו במשך שנים את תווי פניהן לדמות של מריאן.
עוד בהקשר זה, נספר אנקטודה משעשעת: ב-27 ביולי 2005 ערך רוה"מ אריאל שרון ביקור רשמי בפאריס. הנשיא ז'אק שיראק אמר לו בעת חלופי המתנות המסורתי: "אני מעניק לך את פסלה של האישה היפה ביותר בצרפת, את מריאן"… שרון שקבל בהתרגשות רבה את הפסל המרשים חייך והשיב:" חוסיין מלך ירדן רצה להעניק לי כמתנה סוס ערבי גזעי…הייתי חייב על פי חוק לאחסן אותו רק בין כותלי משרדי הממשלה בירושלים…מי היה שומר עליו? מי היה מאכיל אותו מדי יום? סרבתי כמובן בנימוס וכבעל חווה הצטערתי מאוד… אבל עם מריאן היפיפיה אני כנראה אסתדר יפה…תודה לך!"
עתידה של צרפת
האם צרפת, המדינה שחרטה על דגלה את חרויות האדם ואת מהות החילוניות, תיהיה מסוגלת להתמודד עם המגזר המוסלמי הצובר מדי יום תאוצה ומנסה לכבוש בהדרגה, בתחכום בוטה,ובפרובוקטיביות את הסמלים הקדושים והבלתי מעורערים של המהפכה הצרפתית? הויכוח הוא חשוב מאוד ועקרוני כי צרפת היתה מאז ומתמיד השראה ועדוד לתרבויות המערב, מוזה לאנשי היצירה האמנותית,לסופרים, לציירים ולפילוסופים.
האם תופעת הבורקיני על שפת הים היתה הצעד הראשון, אבן דרך משמעותית בהתמודדות על מגבלות זכויות האדם? האם במקום מריאן, חשופת החזה וחובשת המצנפת, תופיעה במקומה דמות אישה מוסלמית אפרורית עטופה מכף רגל עד ראש? האם כפי שכתב הסופר מישל וולבק בספרו רב המכר "הכניעה", יבחר בעוד פחות מעשור, ובבחירות דמוקרטיות, נשיא מוסלמי? האם אכן תהפוך צרפת יום אחד לרפובליקה איסלמית? דבר שהיה אוטופי לחלוטין והזוי לפני שנים אחדות עלול באמת להתרחש? עד היכן מוכנים אזרחי צרפת ומנהיגיה לספוג תכתיבים ועלבונות? האם צרפת החליטה כבר עתה להשלים עם המצב ולקבל חברה מולטי-חברתית שתמשיך להיות סובלנית כלפי המיעוטים והזרים? מדוע תאפשר להם לחיות על פי תרבותם והמסורת שלהם בתוך רובעים סגורים ומסוגרים, בגטאות של ימי הביניים? האם המושג חילוניות כבר אינו קיים ואבד עליו הקלח?
כל השאלות הללו מעסיקות היום את הפוליטיקאים והאזרחים. זאת היא שיחת היום בקרב כל החברה, במפלגות, באקדמיה, בצבא, בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה, וברשתות החברתיות. מעניין לציין כי אלה המצדדים בחילוניות מביאים לדוגמא שני ראשי ממשלה צרפתיים מוצלחים שהיו יהודים חילוניים: ליאון בלום ופייר מנדס פרנס. המצב היום מדאיג כמובן את הקהילה היהודית המרגישה בלבול, חוסר אונים ואובדן דרך. הקהילה היהודית שהיתה רק לפני שני עשורים הגדולה ביותר בצרפת עם יותר מ-700000 איש ואישה, נדחקה לקרן זווית ואף מאוימת. יש כאלה שמנסים למנוע מיהודים לחבוש כיפה כפי שהשלטונות מתנגדים לבורקיני. ההשוואה הזאת כמובן מקוממת ומגלה בורות בכל הקשור ליהדות.
בנושא הספציפי של החילוניות קיים גם טשטוש בין הימין לשמאל כי למעשה רוב הצרפתים מאוחדים בדעה שאין לשנות את זהותה של המדינה, שיש לקיים את החילוניות וערכי הרפובליקה המושרשים מאות בשנים. ברור כי מפלגות הימין הקצוני מנצלות היום את המצב ומעבירות מסרים פופוליסטים, ואנטי איסלמים, וכך הן צוברות הרבה נקודות לזכותן. מנגד, השמאל הקצוני מדגיש עוד יותר את חירויות הפרט והוא שב לאותן ערכים אידיאולוגיים שהיו עוד מתקופת העידן הקומוניסטי. צרפת היא בין הבודדות בעולם שבה קיימת מפלגה קומוניסטית פעילה ותנועות מהפכניות כגון טרוציקיסטיות או מאויסטיות.
הסטוריה של עימותים פנימיים
בתולדות צרפת פקדו כבר סכסוכי פנים וחברתיים אלימים וסוערים במיוחד. מאז עריפת ראשו של המלך לואי ה-16, ותקופת שלטון הטרור של רובספייר,נזכיר את פרשת דרייפוס שפילגה את העם בין אלה שדרשו את העמדתו לדין לבין תומכיו הנלהבים כמו הסופר האמיץ אמיל זולא שהאשים את נשיא צרפת בעריכת משפט אי צדק ומתמיכה עקיפה של תככים ומניעים אנטישמים.
מלחמת אלג'ריה הארוכה והעקובה מדם גרמה אף היא לפלוג העם ולמרד של קצינים בכירים במטה הכללי של הצבא. ובסוף, מהומות הסטודנטים במאי 1968 שהפכו את רחובות פאריס והאוניברסיטאות לאיי חורבות. גם המרד העממי והבריקאדות התמקדו במאבק על עקרונות, אידאולוגיה, וכן על עתיד פניה הליברליות והחילוניות של הרפובליקה בעידן המודרני והמתירנות.
האם אנו צפויים הפעם לסבוב נוסף ואלים במיוחד בין דוגלי החילוניות לאיסלם הרדיקלי? האם יצאו הצרפתים ל"מסע צלב" מודרני פנימי, בתוך ארצם, למען שמירת הצביון החילוני וחוקי הרפובליקה? האם נשוב ונחזור לתקופה שבה בשנת 732 לספירה עצר קארל מארטל ליד העיר פואטיה צבא מוסלמי שפלש לצרפת אחרי שהשלים את כבוש ספרד? תסריטים אלה שהיו הזוים לפני מספר שנים עלולים או עשויים להתרחש באחד הימים לפי דעתם של הפסימים ונביאי הזעם שבקרב האוכלוסייה.
הבחירות המכריעות
בתום חמש שנים בשלטון מתקשה הממשלה הסוציאלסטית של פרנסוא הולנד ומנואל וולס להתגבר על התופעות החדשות והאיומים מבית. היא אינה מוצאת פתרונות הולמים לקשיים החברתיים והכלכליים וגם לא מזור לקליטת המהגרים המוסלמים. עד הפיגועים האחרונים היא נקטה ביד רכה וסלחנית כלפי מפרי החוק והסדר שבקרבם. וגם היום, מצב החרום שהוטל על רחבי המדינה אינו מיושם תמיד בשטח והוא ניכר למראית עין בלבד, בתגבור שוטרים וחיילים ברחובות ובמקומות ציבוריים.
אין ספק כי המשך המדיניות הנוכחית של הממשלה הסוציאליסטית תוביל להחרפת המצב ותגביר את התנועות הקיצוניות. היא אף עלולה לעודד בעיקיפין עימותים אלימים ואף חלילה לפגועי טרור המוניים עם הרבה נפגעים.
רק בחודש מאי 2017, בתום הבחירות החדשות לנשיאות, אנו נדע האם צרפת תלחם בכל כוחה ומשאביה החוקתיים במטרה לישם את חוקי הרפובליקה או שתכנע שוב כפי שנכנעה בעבר מול הכובש הגרמני הארור.
