היוזמות הבינלאומיות שתכליתן להכיר ב"מדינת פלסטין" בשטחי 1967 מתעלמות מהפילוג הפלסטיני המשתק ומהיעדר הנהגה פלסטינית היכולה לקבל החלטות מחייבות בשם העם הפלסטיני, ובוודאי לא החלטות בדבר נכונות לפשרה היסטורית עם ישראל שתאפשר יישומו של פתרון מדיני בר קיימא.
הרשות הפלסטינית, המכנה עצמה "מדינת פלסטין הנמצאת תחת כיבוש", דוחקת בקהילה הבינלאומית להכיר במדינת פלסטין בגבולות 1967, כלומר בשטחי יהודה,שומרון, ירושלים (טרום מלחמת 1967) ורצועת עזה.
היוזמה הצרפתית לכינוס ועידה בינלאומית לשלום זכתה לתמיכתה של הרשות הפלסטינית, החותרת גם להניע את החברות הקבועות במועצת הביטחון לאשר הצעת החלטה מחייבת בנוגע לנסיגה ישראלית מלאה משטחים שנתפסו ב-1967, אשר תורה על מתן הגנה לעם הפלסטיני מפני ישראל ותסלול את הדרך להכרה רשמית במדינת פלסטין.
משרד החוץ הפלסטיני חזר והאשים (1 במרץ 2016) את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ב"המשך מסע התרמית, ההטעייה וההסתה נגד העם הפלסטיני בניסיון לאתר מוצא של בריחה מדרך של יישום השלום ושימת קץ לכיבוש של אדמת מדינת פלסטין".
משרד החוץ הפלסטיני טען, כי "היעדר פעילות בינלאומית נחרצת שתביא לסיום הכיבוש וההתנחלות, והיעדר תגובות בינלאומיות מרתיעות כלפי העמדות, המדיניות והצעדים של ישראל, מאפשר לממשלת נתניהו להשלים את תוכניותיה וצעדיה לקראת ייהוד אל-קודס והאזורי C (שטחים באיו"ש הנמצאים תחת שליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית) וסיכול כל מאמצים בינלאומיים להצלת תהליך השלום בהתאם לפתרון שתי המדינות".
משרד החוץ הפלסטיני קרא לקהילה הבינלאומית "לשאת באחריות ולכנס ועידה בינלאומית לשלום שתביא לסיום הכיבוש הישראלי ולהסרת העוול ההיסטורי שהיה מנת חלקו של העם הפלסטיני".
הרשות הפלסטינית מצדדת ב"פתרון שתי המדינות" ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני, ואולם המכשול המהותי ביותר למימושו מצוי דווקא בקיומן של "שתי מדינות"פלסטיניות, האחת בהנהגת ראש 'פתח', אש"ף, הרשות הפלסטינית ונשיא פלסטין, מחמוד עבאס (אבו מאזן), והשנייה בהנהגת תנועת חמאס, אותה מנהיג בעזה איסמאעיל הניה, סגנו של ח'אלד משעל בהנהגת חמאס.
הכפיפות של רצועת עזה לשלטון הרשות הפלסטינית הינה על הנייר בלבד. בפועל, קיימות שתי רשויות מדיניות נפרדות, הפועלות באופן עצמאי ויתירה מכך רואות זו בזו "אויב מר" וחותרות להשתלט על השטח של זולתה.
סדרת הסכמי "הפיוס" שנחתמו בין 'פתח' ל'חמאס' לא התקרבו לשלב של מימוש בגלל העוינות הבסיסית בין שני הארגונים המובילים בזירה הפלסטינית, והחשדנות ההדדית שמא כל ארגון יחתור להשיג שליטה בלעדית במוסדות המייצגים של העם הפלסטיני.
היריבות בין 'פתח' לחמאס הסלימה מחדש בחודשים האחרונים, ולוותה בהאשמות של חמאס על "בגידה" של הרשות הפלסטינית בעם הפלסטיני בגין המשך התיאום הביטחוני עם ישראל והסיוע להטלת המצור על רצועת עזה.
מנגד, בכירים ב'פתח' האשימו את חמאס בכוונה לנתק את רצועת עזה מהגדה המערבית. אוסאמה קוואסמה, דובר תנועת 'פתח', אמר (1 במרץ 2016) כי ההסכמה של תנועת חמאס להקים נמל ימי תחת פיקוח ישראל מלא, והתנגדותה להעביר את מעבר רפיח לידי הממשלה הפלסטינית, הם הוכחה ברורה לכוונותיה של חמאס לנתק את רצועת עזה מ"המולדת".
קוואסמה הדגיש, כי "אין לגורם כלשהו הזכות לשאת ולתת בשם עמנו הפלסטיני… וכי לעמנו הפלסטיני כתובת ראשית והיא אש"ף, הנציג הלגיטימי והיחיד של עמנו. אנו לא נרשה להפר זאת ועל כולם לכבד זאת".
פהמי אל-זעאריר, סגן מזכיר המועצה המהפכנית של תנועת 'פתח', אמר (1 במרץ 2016) כי "תנועת חמאס אינה מעוניינת לוותר על רצועת עזה והיא חותרת כל העת להשתלט על הגדה המערבית".
לדבריו, הפיוס [עם חמאס] לא אפשרי אלא כאשר תנועת חמאס תכיר כך שהיא שגתה כאשר ביצעה את ההפיכה, וכן עליה להתנצל על ההפיכה ולהתחייב באמת ובתמים שהיא תחזור על פעולות אלה בתקופה הבאה. אני סבור שחמאס אינה מוכנה לכך".
העם הפלסטיני משול לאדם שלו "שני ראשים" הנאבקים זה בזה ללא פשרות על הבכורה. הרשות הפלסטינית שולטת ואוכפת את סמכותה בשטחים הפלסטיניים באיו"ש, אך אין לה שליטה אפקטיבית ברצועת עזה, הנתונה תחת שלטון ללא מיצרים של חמאס והזרוע הצבאית שלה גדודי אל-קסאם.
היוזמות הבינלאומיות שתכליתן להכיר ב"מדינת פלסטין" בשטחי 1967 מתעלמות מהפילוג הפלסטיני המשתק ומהיעדר הנהגה פלסטינית היכולה לקבל החלטות מחייבות בשם העם הפלסטיני, ובוודאי לא החלטות בדבר נכונות לפשרה היסטורית עם ישראל שתאפשר יישומו של פתרון מדיני בר קיימא.