עבור לתוכן העמוד
Menu

מדינה פלסטינית – בחזרה להיסטוריה ולמציאות

הקהיליה הבינלאומית ברובה ממשיכה לראות בישראל את האשמה העיקרית בהעדר שלום בשיטחה של פלשתינה של המנדט הבריטי וסבורה כי הבעיה המרכזית במזרח התיכון היא התנגדותה של ישראל להקמת מדינה ערבית/פלסטינית. הכל מדברים על העם הפלסטיני ומדינתו החייבת לקום בהקדם שכן עם הקמתה המזרח התיכון יהפוך מיד לאזור של שלום, שיגשוג כלכלי ומופת לדמוקרטיה ושמירה על […]

הקהיליה הבינלאומית ברובה ממשיכה לראות בישראל את האשמה העיקרית בהעדר שלום בשיטחה של פלשתינה של המנדט הבריטי וסבורה כי הבעיה המרכזית במזרח התיכון היא התנגדותה של ישראל להקמת מדינה ערבית/פלסטינית. הכל מדברים על העם הפלסטיני ומדינתו החייבת לקום בהקדם שכן עם הקמתה המזרח התיכון יהפוך מיד לאזור של שלום, שיגשוג כלכלי ומופת לדמוקרטיה ושמירה על זכויות האדם.

הלחצים ממוקדים על ישראל כנראה מתוך התחושה כי היא החוליה היא החלשה בשרשרת זו: מדינה יהודית אחת, אומנם דמוקרטית, אך מולה ניצבות 22 מדינות ערביות המיצגות את האסלאם המפחיד כל כך את העולם וההולך ומתבסס באירופה תוך שהוא דוחה את ערכיה מבלי שזו מצאה לו תשובה.

השאלה האם הגורמים הבינלאומים כגון האיחוד האירופי וגם הממשל האמריקאי בהנהגת הנשיא אובמה ערים למורכבות הסוגייה של הקמת מדינה פלסטינית בכלל וכיום בפרט ומבינים את השלכותיה? ספק רב.

מדינה פלסטינית היא המצאה חדשה

מדינה פלסטינית ערבית מעולם לא הייתה קיימת. הערבים שהתגוררו באזורי האימפריה העות’מאנית שהפכו להיות פלשתינה תחת המנדט הבריטי לא היו אלא חלק מן השבטים הערבים שהתגוררו במזרח התיכון שנכבש על ידם עוד במאה השביעית ושנשלט ע”י האימפריה העות’מאנית מאז תחילת המאה ה- 16. אחרי מלחמת העולם הראשונה פורקה האימפריה העות’מאנית ועל השטח המאוכלס בערבים, אבל גם בנוצרים וביהודים ועמים אחרים כגון הכורדים, הקימו המעצמות דאז, אנגליה וצרפת, את סוריה (שממנה נגזרה לבנון), עיראק ופלשתינה. פלשתינה לא היתה קיימת כיחידה גיאוגרפית אלא היתה מושג חצי ערטילאי של מדינה שהיתה שייכת בעבר ליהודים והיא הוקמה מחדש בנפרד מסוריה ועיראק כדי לממש את הצהרת בלפור לייסוד “בית יהודי”. היחידות הגיאוגרפיות החדשות הנ”ל ניתנו ע”י חבר הלאומים כמנדט לאנגליה וצרפת כדי להכינן לעצמאות. הערבים שגרו במחוזות שקיבלו את השם פלשתינה הופרדו מאחיהם בעיראק ובסוריה, אך מעולם לא הוו עם או אפילו קהילה הומוגנית. באזור הערבי של האמפריה העותמאנית לא היו גבולות והוא התנהל בעיקר על בסיס צורכי הכלכלה והמסחר כאשר הערים החשובות היו בצרה, מוסול, דמשק וחיפה.

הערבים שהתגוררו בפלשתינה התנגדו לכל נוכחות יהודית מאורגנת ודרשו כי פלשתינה תצורף לסוריה הגדולה שאמורה הייתה לכלול את השטחים שכיום הם לבנון, ירדן וישראל וגם את עיראק. המטרה הייתה להקים מחדש מזרח תיכון ערבי מוסלמי תחת ח’ליפות כאשר המיעוטים יחזרו למצב של ד’מה דהינו אזרחים סוג ב’ “מוגנים” ע”י האסלאם תמורת תשלום מס גולגולת.

מדינות הלאום הערביות שהוקמו סבלו מחוסר יציבות פוליטית ומחוסר פיתוח כלכלי מאז שיצאו לעצמאות. בסופו של דבר בשום מדינה ערבית לא התגבשה זהות לאומית ברורוה ומאוחדת. כוחות אסלאמים קיצונים שצמחו לאורך השנים ביוזמת האחים המוסלמים חדרו לכל מדינות ערב ומילאו כל חלל שנוצר אם בשל הכיבוש האמריקאי האומלל בעיראק או אירועי “האביב הערבי” בתוניסיה, לוב, מצרים וסוריה או באמצעות חתירתה של איראן להשתלט על המזרח התיכון כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקמת חיזבאללה בלבנון וחימוש החות’ים להשתלט על תימן.

ההחמצה ההיסטורית של הערבים בישראל

הערבים יכלו להקים מדינה ערבית בפלשתינה עוד משנות השלושים של המאה הקודמת, אבל הם העדיפו להתמקד במאבק נגד הקמת מדינה יהודית עד שהפסידו אפילו את החלקים שהוקצו להם ע”י האו”מ – בשלב ראשון, במלחמת השחרור ואחר כך במלחמת ששת הימים. בכל זאת ניתנה להם הזדמנות פז להקים מדינה ללא התחשבות בישראל כאשר היו תחת כיבוש ירדני בין השנים 1949-1967, אבל במקום זאת העדיפו לייסד את פת”ח ואת אש”פ במטרה להשמיד את ישראל. עכשיו הקמתה של מדינה ערבית ביהודה שומרון תלוייה בישראל ועל הערבים להגיע להסכמה עימה.

כל משאי ומתן שנתקיימו מאז אוסלו עם אש”פ נכשלו לאחר שהערבים נסוגו בהם ברגע האחרון כמו בקמפ דייויד או בתקופת אולמרט ולאחרונה במיתווה אובמה-קרי. אומנם מאז אוסלו הערבים מדברים על שתי מדינות אך בבד בבד עדין חולמים על השמדתה של ישראל, מסרבים להכיר בה, מסיתים ללא הרף נגדה בזירה הבינלאומית ובתוך ארצותיהם ומחרימים אותה בצורות שונות ומשונות.

ההשלכות של הקמת מדינה פלסטינית

על רקע הכאוס המתגבר במזרח התיכון כאשר מדינות הלאום הערביות החשובות כגון עיראק וסוריה התפרקו בנוסף לללוב, סומליה ותימן ואיום מרחף על מצרים האם זה הזמן להקים מדינה נוספת חלשה במזרח התיכון? האם ברור לערבים עצמם ולקהיליה הבינלאומית התומכת בהם באופן עיוור מהי משמעות הקמת מדינה כזו דווקא בשעה שהאסלאם הקיצוני נמצא בשלב מתקדם של התעוררות אגרסיבית ומחסל באופן שיטתי את מדינות הלאום שהוקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ופועל להחיאת הח’ליפות?

מדינה פלסטינית עצמאית תהיה ללא ספק ישות אירידנטית שתפעל להתחברותה למיעוט הערבי בישראל ולחיסולה של ישראל וגם תבקש להשתלט על ירדן. בשני המקומות היא תתקל בהתנגדות תקיפה שתגביר את הכאוס באזור מעבר לכל דמיון. מכל מקום ברור לחלוטין כי ללא הגנתה של ישראל ישתלט עליה חמאס תוך זמן קצר וכוחות אסלאמים קיצונים התומכים בדעא””ש ינסו גם הם לנצל את חולשתה כדי “לצרפה לח’ליפות” מה שעלול לגרום למלחמת אזרחים נוסח עיראק וסוריה. זאת מבלי לקחת בחשבון שאלה המכונים פלסטינים מעולם לא בנו מוסדות מדיניים או צבא שכן מעולם לא הרגישו את עצמם כעם אלא מול התחזקות התנועה הציונית ושיבת עם ישראל לארצו.

הנראטיב הערבי עובד

כדי לקדם את ענייניהם בין אומות העולם מול היהודים, חיברו הערבים את מה שמכונה כיום נראטיב או רקע היסטורי-פוליטי להצגת טענותיהם נגד ישראל שאין בו ולא כלום מן ההשתלשלות ההיסטורית באזור ובה בעת ביטלו את ההיסטוריה של עם ישראל ושל ישראל כמולדתו של העם היהודי ומרכז החוויה הדתית תרבותית שלו לאורך 4000 שנים. כיום על רקע הנראטיב הדמיוני שלהם טוענים הערבים המכונים פלסטינים כי הם הם העם הילידי של ארץ ישראל וכי מוצאם מן היבוסים (עם כנעני כנראה שנעלם לפני 3000) וכי היהודים הם פולש זר וכי בית המקדש לא היה קיים.

בישראל גיחכו ולא האמינו כי העולם יקבל טענות דמיוניות אלה. סברנו שהעולם מכיר את התנ”ך ואת ההיסטוריה של עם ישראל וידחה את סיפורי הערבים. אבל העולם התעלם גם מהתנ”ך וגם מן ההיסטוריה וקיבל את טענות הערבים. תחת עיניינו המשתאות התחילו באו”ם לדבר על העם הפלסטיני וזכויותיו ההיסטוריות. אפילו בישראל לעגו לגולדה מאיר שהתקשתה לקבל את קיומו של עם פלסטיני. נראה היה שהיו אצלנו מי שחשבו כי אם נסכים לנראטיב הערבי יושג השלום. אלא שקרה משהו הפוך. עמדת הפיוס של ישראל לא הובילה להבנה ושלום אלא להתגברות המערכה הערבית נגד ישראל, שהתקבלה בהבנה דווקא באירופה אשר הגבירה את לחצה על ישראל לקבל את העמדות של הערבים המכונים פלסטינים אף במחיר של איום של הטלת חרמות על ישראל.

על מה אפשר לנהל מו”מ?

נראה שמצב מסוכן זה במזרח התיכון הוא שהביא את רה”מ נתניהו להסתייג מהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעתיד הקרוב. הוא חזר בו מדבריו תחת לחץ בינלאומי ואמר שהוא מוכן למו”מ, אך השאלה היא  מו”מ על מה? בודאי שלא על הקמת מדינה פלסטינית שהרי הערבים מציגים תנאים בלתי אפשרים רק לפתיחת המו”מ ובכל מקרה עמדותיהם הסרבניות ידועות מכשלונות המו”מים הקודמים. נראה שאם יהיה מו”מ עם הערבים הוא צריך להתמקד כיצד ישראל, ירדן ואלה המכונים פלסטינים ישתפו פעולה מול דעא”ש מצד אחד ומול איראן מצד שני. אלה הם האיומים המרכזיים באזור ורק שת”פ של שלושת הגורמים האלה ובשיתוף מצרים וסעודיה יוכל להבטיח כי נעבור את התקופה הקרובה בשלום וגם זאת באופן יחסי.

ספק רב אם ניתן להגיע לשת”פ כזה שכן במזרח התיכון האשליות חזקות יותר מן המציאות.

במידה מסויימת המפתח נמצא אצל הקהיליה הבינלאומית ובמיוחד אצל הנשיא אובמה ובאיחוד האירופי שהתכחשותם להיסטוריה של האזור ולחציהם הבלתי מוצדקים על ישראל עלולים להגביר את הנזקים, לעודד את דעא”ש ואת איראן ולדרדר את המזרח התיכון לתהומות שספק אם יוכל לצאת מהם בעתיד הקרוב.