ארה"ב התעוררה קצת מאוחר מידי כדי לארגן קואליציה נגד ארגון הטרור האכזר "המדינה האסלאמית" בראשות "החליף" אבו בכר אל-בגדאדי, אבל במקרה הזה אי אפשר לומר "טוב מאוחר מאשר לעולם לא". יוזמת הנשיא אובמה היא לא רק מסורבלת וכבדה, ובמקום החלטה יעילה של הקמת כוח מחץ מהיר שיטפל בבעיה בזריזות, ההחלטה מדברת על הקמת קואליציה בלתי אפשרית של כוחות שאינם באמת רוצים להתעסק עם "המדינה האסלאמית", כמו ירדן, או שהם אויבים ואינם מאמינים אלה לאלה כמו סעודיה ואיראן. מדינות אחרות בעצמן לוטשות עין על שטחים מעבר לשטחן, כמו תורכיה, שאינה מסתירה את שאיפתה לספח את כירכוכ כחלק מיומרתה לחדש את האימפריה העות'מאנית. יומרה זאת אינה שונה מהותית מן "המדינה האסלאמית", שגם היא רוצה לבטל את גבולות סייקס-פיקו, אבל לא על פי קווי המתאר של האימפריה העות'מאנית אלא על פי גבולות הח'ליפות והמשך כיבושו של העולם כולו. מדינות המערב לא מוכנות "לשים נעליים על הקרקע", כלומר: הן רוצות שהערבים ילחמו במקומן – וזה לא יקרה.
הדברים חמורים עוד יותר, יוזמת הנשיא אובמה מדלגת על הסיבה האמתית להתפרצות מגפת הטרור האסלאמי – מדיניותו העקבית של "הושטת היד לאסלאם", אשר בעקרון אין בה רע, חשוב להושיט את היד למיליארד ורבע מאמינים, אבל בתרגומה המעשי התבררה מדיניות זו כקידומה של תנועת האחים המוסלמים, שונאת ארה"ב וערכי המערב, על חשבון הכוחות האזוריים שיכלו לבלום את הטרור האסלאמי אבל הוחלשו או נעלמו. רוסיה פירשה מדיניות זאת כמכוונת נגדה, כאילו לקומם את העמים המוסלמים ברוסיה נגד מוסקבה, והתוצאה, במקום לגייס את רוסיה נגד הטרור האסלאמי, המערב פתח עם רוסיה חזית שנייה נוספת על החזית נגד הטרור האסלאמי.
אבל מה שעלולה להיות התוצאה המסוכנת ביותר, מתברר כי ארה"ב מבקשת לכונן עם איראן ברית דומה לברית שהיא מבקשת להקים עם האחים המוסלמים – וכך, בבלי דעת תקים ארה"ב את הח'ליפות הגדולה, שתכלול את השיעה והסונה.
בבלי דעת זאת עלולה להתברר כמורשתו האמתית של הנשיא אובמה שעלול להוכיח את הפתגם: הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.