ההתפרעות של הערבים בשכונת בית חנינא אתמול היא תופעה יוצאת דופן ביחסי הקהילות השונות בירושלים. דווקא מזרח ירושלים שמרה על שקט יחסי בכל האינתיפאדות שהתחוללו, הראשונה והשנייה, למורת רוחה של הרשות הפלסטינית ברמאללה. ארגון פתח במזרח ירושלים הסביר לרמאללה כי מצבם של הפלסטינים במזרח העיר שונה מהמצב בשטחים, ולפיכך הם לא ישתתפו באינתיפאדה. ואכן, רוב הפיגועים בירושלים יצאו מרמאללה, וגם האירועים שחוללו את אינתיפאדת אל-אקצא נעשו בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ברמאללה.
באחרונה נעשו שני סקרי דעת קהל – האחד אמריקני, שהוכיח כי שני שליש מן הפלסטינים במזרח הבירה רוצים לשמור על המצב כפי שהוא. הסקר השני וחדש יותר, שנעשה בידי מכון גרמני, גילה כי שיעור המבקשים לשמור על המצב הקיים הוא 70%.
הן הרשות הפלסטינית והן חמאס חתרו לשנות מצב זה. הרשות, מכיוון שהיא רואה במזרח העיר את בירת המדינה הפלסטינית, וחמאס, כחלק מהמאמץ הגורף של האחים המוסלמיםלקבוע את מסגד אל-אקצא כגורם המאחד את הערבים לקראת כינון הח'ליפות.
לפיכך, שמירת הסטטוס קוו בירושלים הינו אינטרס ישראלי. כל מאמץ לשנות את הסטטוס קוו, כמו תפילה על הר הבית, שלא לדבר על תנועות המקדש למיניהן, ויוזמות החדירה היהודית לתוך שכונות הערבים, משחקות לידי האחים המוסלמים, חמאס והרשות הפלסטינית.
יש לציין כי הרשות הפלסטינית אינה קוראת למהומות, אלא להפך, היא מבקשת לגייס תנועת תיירות מוסלמית עולמית לירושלים על מנת להדגיש באמצעות התיירים את אופייה הלא יהודי של העיר. מכיוון שחמאס רוצה להבעיר את העיר, היא מתנגדת לתיירות המוסלמית וכמוה גם תנועת האחים המוסלמים העולמית.
אם התחרות היא על מי יביא יותר תיירים לעיר – אז אני בעד. אבל ישראל חייבת לבלום את אספסוף הנקמה, לא למתוח את החבל על הר הבית ולהתרכז בבניית מזרח העיר – גם בהדגשת הנרטיב היהודי של העיר, לא על חשבון ההיסטוריה המגוונת שלה, וגם תוך סיפוק צרכי התושבים הערבים בלי לאיים על מרחב המחייה האורבני שלהם.
ישראל שולטת בירושלים, כולל על הר הבית, ונכון לעכשיו זה מספיק – ויש לשמור על זה.
