ההידרדרות בגבול ישראל-עזה מעלה שוב באורח טבעי את הקריאות לכבוש את עזה מחדש. אפשר להבין קריאות אלה, מכיוון שישראל אכן חייבת למצוא פתרון אסטרטגי לבעיה האסטרטגית של שטח ארץ עמוס לעייפה בטילים ובקבוצות טרור מן המסוכנות בעולם.
השאלה היא האם פתרון צבאי, שיחייב את ישראל להיכנס בפועל לסמטאות של עזה, הוא הוא הדרך שעל ישראל ללכת בה לנוכח האתגר האסטרטגי הזה. התשובה היא שיש אלטרנטיבה הרבה יותר טובה להתמודד עם האתגר, והיא ניצול נכון של קריסת התשתיות הפיזיות של עזה: ביוב, חשמל ובראש ובראשונה – מים.
בשבוע שעבר נרשמו שתי התפתחויות, שהן בבחינת ציוני דרך: חוף הים של עזה הוכרז כאזור אסור ברחצה, מכיוון שהוא רווי במי ביוב, וישראל שיגרה לעזה משלוח חירום של דיזל, מכיוון שאזל מצבור הדיזל של קטר להפעלת תחנת הכוח המקרטעת שלה אחרי שני ימי אפלה.
חמאס עוד יכולה לנהל את עזה עם ביוב ברחובות וחשמל לא סדיר, אבל הסכנה האמתית טמונה במשבר מי השתייה, שכבר ממתין מעבר לדלת. כבר היום מי השתייה של עזה מלוחים בגלל חדירת מי הים לאקוויפר מי התהום, ובעוד חצי שנה בערך אי אפשר יהיה לשתות מים בכלל. עם זה חמאס לא תוכל להתמודד וישראל תהיה הגורם היחיד שיכול לסייע. זאת נקודת השבירה האסטרטגית של חמאס ולקראתה צריכה ישראל להיערך.