חתימתו הראוותנית של אבו מאזן לעיני המצלמות על בקשות ההצטרפות למוסדות ואמנות האו"ם נועדה לאתגר את ישראל, אבל היא מעמידה את הרשות הפלסטינית עצמה באתגר קיומי. אבו מאזן אתגר בכך גם את הנשיא אובאמה, אשר הפציר בו להימנע מן הצעד הזה, מכיוון שהוא מחייב את ארה"ב להפסיק את הסיוע הכספי למוסדות האו"ם ובכך להחליש את הארגון – החלש בלאו הכי – שקידומו והפיכתו לכלי עיקרי בקידום מדיניות ארה"ב בעולם היה מן המטרות המוצהרות של הנשיא אובאמה מיד אחרי שנבחר כבר בקדנציה הראשונה שלו.
הדבר מעמיד בסימן שאלה את המשך הסיוע האמריקני לרשות. גם אירופה הבהירה לפלסטינים כי המשך הסיוע לרשות תלוי בתהליך השלום, מתוך מטרה לבסס את מוסדות המדינה הפלסטינית שבדרך. אם אין התקדמות בכיוון של שלום גם אירופה עלולה לחשב מחדש את שיקוליה. באין סיוע אמריקני ואירופי – אין רשות פלסטינית. מדינות ערב כבר מזמן הוכיחו לפלסטינים כי אי אפשר לסמוך עליהן. פעם הם משלמים ופעמים אינם משלמים, והם גורם של אי יציבות בחישוב התקציב הפלסטיני. בפסגת כוויית האחרונה למשל, סעודיה הייתה קצרת רוח להאזין לקשיו של אבו מאזן וקטאר התנתה את הסיוע שלה בפיוס עם חמאס.
האם מוכנה הרשות הפלסטינית לצעוד לקראת חיסולה? ספק גדול. מכאן שבנאומו אתמול מול הנהגת פתח הדגיש אבו מאזן כי עדיין לא סתם את הגולל על השיחות עם ישראל, ויש לפנינו עוד חודש של מו"מ עצבני לפני שיפול המסך על הרשות הפלסטינית.
