עבור לתוכן העמוד
Menu

המשבר הנוכחי בתהליך המדיני תוכנן מראש ע”י ההנהגה הפלסטינית

התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים נקלע למשבר ולמבוי סתום בעקבות הודעתו החד צדדית (1 באפריל 2014) של מחמוד עבאס (אבו מאזן), יו”ר הרשות הפלסטינית, על הגשת בקשה בשם מדינת פלסטין להצטרף ל-15 מוסדות ואמנות בינלאומיות, ובראשן אמנות ז’נבה הרביעית. שבירת הכלים הפלסטינית אבו מאזן, המכנה עצמו “נשיא מדינת פלסטין”, והנושא גם בתפקיד ראש אש”ף ומנהיג […]

התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים נקלע למשבר ולמבוי סתום בעקבות הודעתו החד צדדית (1 באפריל 2014) של מחמוד עבאס (אבו מאזן), יו”ר הרשות הפלסטינית, על הגשת בקשה בשם מדינת פלסטין להצטרף ל-15 מוסדות ואמנות בינלאומיות, ובראשן אמנות ז’נבה הרביעית.

שבירת הכלים הפלסטינית

אבו מאזן, המכנה עצמו “נשיא מדינת פלסטין”, והנושא גם בתפקיד ראש אש”ף ומנהיג תנועת ‘פתח’, נימק את ההחלטה באי עמידתה (לדבריו) של ישראל בהתחייבותה לשחרר ב-29 במרץ 2014 את הקבוצה הרביעית של אסירים פלסטינים, שהייתה אמורה לכלול 30 אסירים.

“אמרנו, כי אם הם [האסירים] לא ישוחררו אנו נתחיל לפנות ולהצטרף ל-63 ארגונים בינלאומיים, הסכמים ואמנות, והתקבלה עמדה בקונצנזוס לפיה אנו נחתום על מספר הסכמים לשם הצטרפות לארגונים ולאמנות”, אמר אבו מאזן. הוא הבהיר בנוגע הפנייה להצטרף ל-15 אמנות (ובכלל אמנות ז’נבה הרביעית) כי “אינו סבור שאנו זקוקים להסכמה בעניין זה, אלא אפשר להצטרף אליהן באופן מידי”.[1]

התגובה הישראלית

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, האשים את הרשות הפלסטינית בהפרה מהותית של ההבנות שהושגו במו”מ בתיווכה של ארה”ב,
והזהיר את הפלסטינים ממהלכים חד צדדיים שיהיו מבחינתם בבחינת חרב פיפיות. בישיבת ממשלת ישראל (6 באפריל 2014) אמר נתניהו את הדברים הבאים:[2]

“בחודשים האחרונים מדינת ישראל מנהלת מו”מ עם הפלסטינים במטרה להגיע להסדר שלום. אזרחי ישראל חפצים בשלום, בשלום אמת, שבו יובטחו האינטרסים הלאומיים החיוניים שלנו, בראשם כמובן הביטחון. לאורך השיחות הללו אנחנו ביצענו צעדים קשים והפגנו נכונות להמשיך בביצוע מהלכים לא קלים, גם בחודשים הבאים, במטרה לייצר מסגרת שתאפשר לשים קץ לסכסוך בינינו”.

“דווקא ברגע שבו עמדנו להתכנס לאותה מסגרת המשך למו”מ, מיהר אבו-מאזן להצהיר שהוא אינו מוכן אפילו לדון בהכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא עשה זאת למרות שהוא יודע שלא יהיה שום הסכם בלי הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – דבר שהבהירו גם נשיא ארה”ב וגם מנהיגים אחרים בעולם”.

“לצערי, בהמשך, כשהתקרבנו לרגע לפני סיום הסיכום להמשך השיחות, מיהרה ההנהגה הפלסטינית לפנות באופן חד-צדדי להצטרף ל-14 אמנות בינ”ל, ובכך הפרו הפלסטינים באופן מהותי את ההבנות שהושגו במעורבות אמריקנית”.

“האיומים של הפלסטינים לפנות לאו”ם לא ישפיעו עלינו – לפלסטינים יש הרבה מה להפסיד ממהלך חד-צדדי כזה. הם ישיגו מדינה רק במו”מ ישיר, ולא בהצהרות ריקות מתוכן, וגם לא במהלכים חד-צדדיים.אלה רק ירחיקו את הסדר השלום, וצעדים חד-צדדיים מצדם ייענו במהלכים חד-צדדיים מצדנו. אנחנו מוכנים להמשיך בשיחות, אבל לא נעשה זאת בכל מחיר”.

מאמצים קדחתניים של הממשל האמריקני להחזיר את הפלסטינים לשולחן המו”מ ולהימנע מצעדים חד צדדיים העלו לפי שעה חרס. תאריך היעד הבא שמסמנים הפלסטינים הוא ה-29 באפריל 2014, היום בו תסתיים תקופת תשעת חודשי המו”מ כפי שנקבע מלכתחילה.

אסטרטגיה פלסטינית שהותווה מבעוד מועד

סאיב עריקאת, חבר הוועד הפועל של אש”ף וראש צוות המו”מ הפלסטיני, הכין בחודש מרץ 2014 (המסמך נכתב לפני ה-29 במרץ) מסמך בן 65 עמודים הסוקר את ההתפתחויות בתהליך המדיני, וכולל גם שורה של המלצות עבור הרשות הפלסטינית, אשר חלקו כבר יושם בידי אבו מאזן בשבוע שעבר.[3]

במסמך משרטט עריקאת את הסכנות הטמונות במדיניות הישראלית. “למרות המאמצים הנמרצים של הממשל האמריקני, ושאר חברות הקוורטט, להמשיך את המו”מ על הסדר הקבע בין שני הצדדים, הישראלי הפלסטיני, ממשלת ישראל המשיכה בפעולות ההורסות את תהליך השלום, שכללו הודעה על תכניות חדשות לבניה בהתנחלויות, הריגת חפים מפשע מבין בני העם פלסטיני, הריסת בתים, גירוש תושבים, הפקעת אדמות והידוק המצור על רצועת עזה”, כתב עריקאת.

בראייתו של עריקאת, המהלכים המדיניים של ישראל והצעדים בשטח נועדו ליצור מציאות שאינה מאפשרת לפלסטינים להקים מדינה ולהותיר את הכיבוש כמות שהוא. בעניין זה כתב עריקאת
כדלהלן:

“ממשלת ישראל המחישה באמצעות פעולותיה, כי הסכמתה לחדש את המו”מ אין משמעותה שינוי האסטרטגיה שלה החותרת לשמור על הסטטוס קוו, כלומר:

1.   הותרת הרשות הפלסטינית ללא סמכות שלטונית

2.   הותרה על כנו של הכיבוש הישראלי מבלי שנגבה ממנו מחיר על כך

3.   הוצאת רצועת עזה מהמרחב הפלסטיני

4.  השלכת ההאשמה על אש”ף כמי שאחראי לסירוב לנהל מו”מ.

5.  מניעה מאש”ף את המשך חתירתו להצטרף למוסדות, לאמנות ולחוזים בינלאומיים לאחר שהוא הפך למדינה משקיפה ב-29 בנובמבר 2012″.

בפרק ההמלצות פרט עריקאת את הצעדים אשר הרשות הפלסטינית צריכה לאמץ כדי לקדם את השגת היעד של מימוש הריבונות הפלסטינית בשטחי 67′. בהקשר זה כתב עריקאת, כי על הרשות הפלסטינית:

1. “להגיש בקשה להצטרף באופן מיידי לאמנות ז’נבה 1+2+3+4 משנת 1949 ולפרוטוקולים הנלווים משנת 1977. עם קבלת בקשת ההצטרפות נשיא הפדרציה השוויצרית יכריז על קבלת מדינת פלסטין כחברה החתומה על אמנות אלה.

2. הודעה לממשל האמריקני, לאיחוד האירופי, לרוסיה ולאו”ם על היעדר היכולת להאריך את המו”מ לאחר תום תקופה תשעת החודשים ב-29 באפריל 2014.

3. התנגדות להצעה הישראלית לפיה גושי ההתנחלות יהיו חלק מישראל בכל הסדר קבע, וזו [ההצעה הישראלית] נחשבת להוספת חטא על פשע [מילולית: התירוץ מגונה יותר מאשר החטא], שכן הדבר נכלל במסגרת התנאים ולא המו”מ.

4. הדגשה, כי שחרור 104 אסירים לא היה קשור למו”מ או להתנחלות, אלא להימנעות של הצד הפלסטיני מלחתור לקבלת חברות במוסדות הבינלאומיים במשך תקופת תשעת החודשים.

5. הפעלת הוועדות הבילטרליות עם רוסיה, האיחוד האירופי, האו”ם, קיום שיתוף פעולה עם ועדת המעקב של יוזמת השלום הערבית, וזאת לתמיכה בעמדה הפלסטינית המתנגדת להתנחלות, הכרזה על קמפיין בינלאומי שכותרתו: ‘ההתנחלות הורסת את תהליך השלום’ ודרבון מדינות העולם להסתמך על הקווים המנחים של האיחוד האירופי בנוגע להתנחלות.

6. הפעלה, ארגון והסלמה של המאבק העממי בדרכי שלום נגד ההתנחלות והגדר לצד בניית ברית בינלאומית רחבה יותר למטרה זו.

7. התווית אסטרטגיה לפעולה משותפת עם מחנה השלום בישראל ופיתוח הדבר בכל הדרכים הקיימות”.

בנוסף, המליץ עריקאת על הצעדים הבאים:

1. “דבקות בכל העמדות הפלסטיניות המופיעות במכתב ששלח הנשיא מחמוד עבאס לנשיא האמריקני ברק אובמה ב-8 בדצמבר 2013, והדגשה כי עמדות אלה מבטאות את העמדות הערביות, כפי שהובאו בהודעת מועצת השרים הערביים ב-21 בדצמבר 2013.

2. לאור התעקשות ממשלת ישראל להמשיך בפעילות ההתנחלות, ועליית היקף הטרור של קבוצות המתנחלים בשיעור של 41 אחוזים בחציון השני של 2013, ובנוסף המשך פעולות ההרג בדם קר של בני עמנו, הריסת הבתים, גירוש התושבים, התקפות על מסגד אל-אקצה המבורך והידוק המצור על רצועת עזה, חובה עלינו להגיש בקשה להצרף לאמנות ז’נבה 1+2+3+4 משנת 1949 והפרוטוקולים הנוספים משנת 1977.

3. פעילות להסרת המצור מעל רצועת עזה בכל צורותיו, והגברת המאמצים להשגת פיוס פלסטיני באמצעות ביצוע מה שהוסכם בקהיר ובדוחה, ואין מנוס אלא מלמוטט את האסטרטגיה הישראלית, החותרת להוציא רצועת עזה מהמרחב הפלסטיני.

4. המשך הפעילות עם האיחוד האירופי ושאר מדינות העולם כדי להמשיך לבצע את הקווים המנחים האירופאיים בנוגע להתנחלויות אשר נכנסו לתוקף ב-1 בינואר 2014.

5.   פעילות משותפת עם ועדת המעקב של יוזמת השלום הערבית כדי לבצע את ההמלצות האלה ולשמור על יסודות החוק הבינלאומי בנוגע לבעיה הפלסטינית”.

עריקאת ציין, כי “אם תחליט ממשלת ישראל להמשיך את האסטרטגיה שלה בדבר שמירה על הסטטוס קוו, אזי עלינו להגיש את הבקשות להצטרף למוסדות הבינלאומיים, ואם היא תגיב בהפעלת כוח יהיה עלינו:

1. לקרוא לכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית, ולקרוא לתנועת חמאס ולתנועת הג’יהאד האסלאמי להשתתף בישיבה, ולאחר מכן לבחור ועד פועל חדש, שיהיה בבחינת הממשלה הזמנית של מדינת פלסטין, וזאת בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של האו”ם מ-29 בנובמבר 2013, אשר שדרגה את מעמד פלסטין בגבולות 1967 שבירתה אל-קודס [ירושלים] המזרחית, למדינה משקיפה, ולצורך זה [הוועד הפועל] יהיה מבוא מציאותי לקראת פיוס פלסטיני.

2. סיכול האסטרטגיה של ממשלת ישראל להותיר את הרשות ללא סמכות, את הכיבוש מבלי שנגבה מחיר עבורו והוצאת עזה מהמרחב הפלסטיני, על מנת להתכונן להעלאת [ע”י ישראל] רעיון של מדינה אחת עם שתי מערכות [שלטון], וזאת באמצעות הגשת בקשות להצטרף למוסדות, לפרוטוקולים ולאמנות הבינלאומיות, ובפרט לארבע אמנות ז’נבה.

3. התכוננות להתמודדות עם הקמפיין הישראלי, שיטיל את האשמה על הצד הפלסטיני, וזאת באמצעות שיגור משלחות פלסטיניות כדי להסביר את העמדות הפלסטיניות למדינות העולם”.

בוועידה בראמללה שדנה ב”אסטרטגיית ההתנגדות” (5 באפריל 2014) אמר עריקאת, כי החלטתה של הרשות הפלסטינית להצטרף ל-15 הסכמים ואמנות בינלאומיות סופית ולא ניתנת לשינוי, אך היא תעכב את הגשת הבקשות להצטרפות ל-48 ארגונים, אמנות והסכמים בינלאומיים נוספים אם ישראל תחזור בה מהחלטתה שלא לשחרר את קבוצת האסירים הרביעית. הוא הדגיש, כי אם ישראל לא תשחרר את האסירים הרשות הפלסטינית תראה עצמה משוחררת מכל התחייבות בעניין זה.[4]

בנאומו בפני הוועידה ברמאללה קרא עריקאת לחמאס לחזור לדרך הפיוס הלאומי על פי ההסכמים שנחתמו בעבר, ועל רקע זה אמר: “אני מוסר לכולי עלמא, וזאת בשמו של הנשיא אבו מאזן ובשמו של הוועד הפועל [של אש”ף], כי תנועת חמאס היא תנועה פלסטינית, וכי היא לא הייתה ולא תהיה ארגון טרור”.[5]

לאן חותרת הרשות הפלסטינית?

המהלכים האחרונים של הרשות הפלסטינית משקפים את האסטרטגיה ארוכת טווח שמיישם אבו מאזן בשנות שלטונו, ואשר מבוססת על ניצול הכלים המדיניים כדי לקבל הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית ריבונית בשטחי 67′ מבלי שהפלסטינים נדרשים לוויתורים בסוגיות המהות של הסכסוך, ובראשן סוגיית הפליטים, ומה שמכונה “זכות השיבה”.

ב-2 באפריל 2014 מחלקת המו”מ של אש”ף בראשותו של סאיב עריקאת, פרסמה מסמך המסביר את הצעדים המדיניים האחרונים, כולל את החתימה על 15 האמנות הבינלאומיות. עריקאת שלח את המסמך ב-5 באפריל, ובו הוא פרש את את ההיגיון העומד מאחורי המהלך שביצע אבו מאזן:

“מדובר במימוש הזכויות של פלסטין ואין לכך כל קשר למו”מ או להגעה להסכם. מתוקף היותו נשיא עבאס [אבו מאזן] הביע בהכרזתו, כי העמדה הפלסטינית נותרה ללא שינוי. אש”ף מבקש להשיג מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67′ ובירתה ירושלים, ופתרון צודק לבעיית הפליטים המבוסס על החלטת העצרתה הכללית 194”.

המסמך מסביר עוד, כי האמנות עליהם חתמו הפלסטינים “חיוניות להמשך בניית המוסדות הפלסטיניים, ממשל ראוי, ותמיכה בזכויות האדם, ואלה יוצרים את הבסיס למדינת פלסטין העצמאית”.

את ההיגיון המשפטי של מהלך כזה ניתן למצוא בספרו של פרופסור ג’יימס קרופורד “יצירת המדינות על פי החוק הבינלאומי”. קרופורד, אשר נטל חלק בדיונים בבית המשפט הבינלאומי בהאג בנוגע לחוקיות של גדר הביטחון שהקימה ישראל, מתאר כיצד מדינה יכולה לקום באמצעות “צבירת הדרגתית של סמכויות לאורך פרק זמן” ולא רק באמצעות הכרזה על עצמאות. הוא מצטט את השופט ג’רלד פיצ’מוריס (עמוד 349), אשר כתב כי “השלמתה של אמנה יכולה להיות חלק מתהליך (או אפילו להוות פעולה בפני עצמה) בעוד המדינה אינה עדיין באופן מלא sui juris (כלומר אינה עומדת בפני עצמה מבחינה משפטית)”. במילים אחרות, החתימה על 15 האמנות על פי היגיון זה, הוא חלק ממהלך הדרגתי של הפלסטינים לקראת השגת מעמד של מדינה, אשר בשונה מהכרזה חד צדדית על הקמת מדינה, לא תתרחש במהלך אחד.

אבו מאזן כבר נקט בעבר בצעדים מדיניים מתריסים כלפי ארה”ב וישראל ולא חשש מהלחצים והאיומים שהופעלו עליו. כך היה בפנייתו לעצרת הכללית של האו”ם בנובמבר 2012 לשם שדרוג מעמד אש”ף למדינה שאינה חברה באו”ם, וגם כעת הוא חש ביטחון עצמי ביכולתו לתמרן מדינית בצעדים חד צדדיים מבלי שייגרם לו נזק משמעותי.

האסטרטגיה הפלסטינית נשענת על ההערכה, כי דרכי הפעולה של ישראל מוגבלות מאוד. ישראל, על פי תפיסת הפלסטינים, אומנם יכולה להפעיל לחץ כלכלי ומדיני כבד על הרשות הפלסטינית, ואולם עד גבול שלא יסכן את שרידותה של הרשות הפלסטינית או יגביר את האפשרות לפריצת עימות אלים רחב היקף (אינתיפאדה שלישית). מניסיון העבר למדו הפלסטינים, כי האינטרס העליון של ישראל בשמירה על יציבות ביטחונית בגדה המערבית הביא אותה לא אחת לחזור מהחלטה בדבר עיכוב העברת כספי החזר המיסים לרשות הפלסטינית, וזאת משיקולים ביטחוניים כדי לשכך את המתיחות הפנימית, האלימות והטרור, שלעיתים הופנתה גם לעבר הרשות הפלסטינית.

תפיסת “היעדר חלופה מתונה” לשלטונו של אבו מאזן אך מחזקת את תחושת הביטחון העצמי של הרשות הפלסטינית, המנסה לתעל את ישראל לשטחי התמודדות בזירה המדינית והמשפטית, בה היא זוכה ליתרון בהסתמכה על הרוב האוטומטי של המדינות הערביות, האסלאמיות והלא דמוקרטיות. חשיבותו של אפיק זה מצויה בעיני הפלסטינים ביכולתו לעקר את כוחה של ישראל ולכפות עליה בהדרגה תך שימוש בכלים של לחץ מדיני וכלכלי להתחיל בתהליך של נסיגה חד צדדית מהגדה המערבית בדומה לנסיגה ללא תנאי מרצועת עזה ב-2005.

אבו מאזן חוזר על המנטרה של “מאבק בדרכי שלום” במקביל למערכה המדינית, אך הלכה למעשה מדובר במאבק הנושא מאפיינים מובהקים של טרור, ובכלל זה תקיפה וניסיונות לרצח של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. יתר על כן, הרשות הפלסטינית משדרת מסר חד משמעי של גיבוי לטרור בתביעתה לשחרר מיידית את כל האסירים הפלסטינים, אסירים שרבים מהם הורשעו ונידונו לעונשי מאסר ארוכים על חלקם בפיגועי טרור וברצח של אזרחים ישראליים, כולל באמצעות שליחת מחבלים מתאבדים ורוצחים. אותם טרוריסטים זוכים להוקרה כ”גיבורים” ע”י הרשות הפלסטינית, שאף מעניקה להם סל הטבות כלכליות וסוציאליות נדיב ביותר, ושכרם הממוצע בתקופת שהותם בכלא גבוה אף יותר מהשכר הממוצע של אנשי כוחות הביטחון.

במערכה המדינית הנוכחית שבה הרשות הפלסטינית וחשפה את פניה האמיתיים כאשר היא פנתה רשמית לארגוני הטרור האסלאמיים חמאס והג’יהאד האסלאמי בבקשה שיאותו להשתתף בישיבת המועצה הלאומית הפלסטינית, שתבחר הנהגה פלסטינית חדשה שתשמש ממשלה זמנית של המדינה הפלסטינית. מבחינת הרשות הפלסטינית, חמאס והג’יהאד האסלאמי, אינם ארגוני טרור, אלא ארגונים פוליטיים לגיטימיים הראויים להיות חלק מהשלטון הפלסטיני.

הרשות הפלסטינית מכינה את הקרקע בשלבים לקראת הכרה בינלאומית דה פקטו במדינה פלסטינית בשטחי 67′ הנתונה תחת “כיבוש ישראלי”, ותיוותר רק ההכרזה הרשמית על הקמתה של המדינה. התביעה לריבונות פלסטינית מלאה בשטחי 67′ משמעותה גם שליטה פלסטינית במעבר הגבול בין הגדה המערבית לירדן, ולכך עשויות להיות משמעויות מרחיקות לכת על יציבותה של הממלכה ההאשמית, שבה רוב דמוגרפי פלסטיני. באופן פרדוקסלי, הליכה ישראלית בנסיבות הנוכחיות לקראת הפלסטינים בתביעתם לריבונות בגבול עם ירדן עשויה דווקא להזמין
לחצים אמריקניים, אירופיים וכמובן ירדניים על ישראל להימנע מהעברת מעבר הגבול לידי הרשות הפלסטינים ולהוסיף להחזיק בנוכחות צבאית בגדה המערבית.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה