את טיב יחסיה של ישראל עם עזה אי אפשר להבין בלי לרדת לעומקם של שני מונחים: "הודנה" ו"תהדיאה".
הודנה הוא מושג דתי מחייב, המבוסס על ההסכם שעשה הנביא מוחמד עם קורייש ובו התחייב להפסקת אש מוחלטת. חמאס יכולה להכריז על הודנה רק אם באמת בכוונתה להפסיק את האש עם ישראל. היא הבהירה כי תעשה זאת רק אם תיסוג ישראל לקווי 1967 ותסכים לממש את זכות השיבה לתוך שטחה. זה כמובן לא יקרה, ומכאן כי חמאס איננה יכולה להפסיק את האש מול ישראל. התהדיאה נועדה לאפשר את האופציה הזאת – "הרגעה". המלחמה עם ישראל נמשכת, אבל במינון נמוך, וזהו המצב כרגע. בוויכוח מול רמאללה,חמאס מעמידה את המודל שלה, מודל של "התנגדות", מול מודל "השיחות" של רמאללה, וזה עולה בקנה אחד עם מושג התהדיאה – "הרגעה".
השאלה היא מה עושים? מה שברור הוא זה מה לא עושים – לא כובשים את עזה מחדש. להיכנס לעזה משול לכניסת הצבא האמריקני לפאלוג'ה בעיראק, דהיינו להיתקל עם חבורות טרור חמושות מכף רגל ועד ראש בסמטאות עזה ובמחנות הפליטים. גם אופציה העברת עזה לפתח לא קיימת, מכיוון שפתח לא קיים בעזה, הוא מסוכסך ומפולג, וגם לא מקבל את משמעת רמאללה. ימי שלטון פתח בעזה היו ימי האנרכיה הגדולה, ואי אפשר היה להשתלט על כל קבוצות הטרור שירו על ישראל כאוות נפשם. מידת השליטה של חמאס על הקבוצות האלה היום טובה פי כמה. אם יחזור שלטון פתח לעזה, או אפילו יחודש שלטון ישראל בעזה, הדבר ישחק לידי רמאללה שתוכל לטעון כי "כל פלסטין כבושה", ויהיה חיזוק לטענה להקים מדינה פלסטינית על שני חלקי הרשות הפלסטינית ויידרש מעבר בטוח בתוך ישראל, שיחצה את ישראל לשנים.
אז מה עושים בכל זאת? מחכים. יש לשלטון חמאס בעיות קשות, אם כי בשלב הזה אין מי שמאתגר את שלטונו באמת. אחת הבעיות הקריטיות היא קריסת התשתיות. כל עוד עזה צפה על הביוב ויש הפסקות חשמל כשגרת חיים, חמאס יכול לתמרן, אבל מקריסת מערכת אספת מי שתייה אי אפשר לחמוק. רק ישראל יכולה להציל את עזה מצמא קטלני. תוך שנה הבעיה תהיה אקוטית. יש לצפות שכל האירופים יבואו לישראל בדרישה לנהוג במשבר במונחים "הומניטריים", כלומר: לספק מים לעזה ללא תמורה. אבל ישראל חייבת לדרוש תמורה – לפרק את כל תשתיות הטרור – ממש כפי שהקהילה הבינלאומית דרשה מאסד בעניין הנשק הכימי. זאת ההזדמנות לחולל את השינוי בעזה.
