1. אין כזה מושג "השטחים הפלסטיניים". שטחי יהודה ושומרון מעולם לא נקבעו ככאלה, בשום מסמך, הסכם או החלטה בינלאומית מחייבת. מעמדם הסופי הינו נושא מוסכם שנמצא עדיין במו"מ, ואין זה ראוי לשפוט אותו מראש באמצעות הצהרות או אמירות פוליטיות.
2. השטחים נמצאים תחת מחלוקת, לא תחת כיבוש. החוק הבינלאומי מתייחס לכיבוש כהשתלטות על שטח זר מריבון לגיטימי קודם. אזור יהודה ושומרון איננו זר ולא נכבש מריבון קודם. מאז ומתמיד, לפחות מ-1,500 לפנה"ס, האזור היווה חלק מהנוכחות היהודית באזור, והדבר קיבל הכרה היסטורית בינלאומית והכרה במסמכים בינלאומיים.
למדינת ישראל ולעם היהודי יש זכויות טבעיות, היסטוריות, משפטיות ובינלאומיות באזור – הכולל גם את יהודה ושומרון – מקדמת דנא, אשר מבוססות היטב ושלא ניתן להפריכן. הקהילה הבינלאומית מתכחשת או מתעלמת מזכויות אלו. ישראל הסכימה לנהל מו"מ על גורל השטחים. אין זה ראוי להתעלם מהמו"מ על ידי שיפוט מראש.
3. כל המאמין בישו הנוצרי, לא יכול להכחיש את העובדה כי הוא היה יהודי וכי היה חלק מהנוכחות היהודי ההיסטורי באזור, נוכחות שנתמכת על ידי ראיות היסטוריות וארכאולוגיות.
4. טענותיהם של דוברים פלסטיניים בדבר נוכחות או מעמד היסטורי הן שקריות ומטעות בעליל. הנוכחות הערבית בפלשתינה הגיאוגרפית החלה בשנת 630 לספירה, וכללה שבטים ומשפחות בדואיות שנעו מחצי האי ערב לאזור פלשתינה הגיאוגרפית, בחיפוש אחר תעסוקה ורווחה כלכלית.
5. הטענה כי ההתנחלויות הישראליות הן "בלתי לגיטימיות" הינה קריאה שגויה של החוק הבינלאומי, והיא בעצמה ניסיון להכתיב מראש נושא הנמצא במו"מ.
6. הסעיף שדן באיסור על העברת אוכלוסיה בכפייה לתוך "שטח כבוש" נוסח באמנת ז'נבה הרביעית ב-1949 במטרה למנוע הישנות של העברות כפויות של אוכלוסיה, כפי שנעשה על ידי הנאצים. זה לא היה מיועד, ולא יכול להתפרש, כסעיף שניתן להחיל על יישובים ישראליים ביהודה ושומרון.
7. בהתאם לנורמות הבינלאומיות הנוגעות לממשל בשטח, בנייה של ישובים, ובתוך ישובים, נעשית אך ורק על קרקעות שאינן נמצאות בבעלות פרטית, ומתבצעת תחת פיקוח משפטי של בית המשפט העליון של ישראל.
8. להסתמכות על המונח "גבולות 1967", או "קווי 1967" אין כל בסיס חוקי או עובדתי, ולא יכול, וגם לא צריך, להוות שום נקודת ייחוס במו"מ. ב-1949, נקבע בבירור כי קו שביתת הנשק לא מהווה גבול. למונח "גבולות 1967" או "קווי 1967" אין כל אזכור בהסכמי אוסלו.
כל הצדדים קבלו את הקריאה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם (1967) ל"גבולות בטוחים ומוכרים", ואין בהחלטה זו כל התייחסות לקווי 1967.
9. ההסתה הפלסטינית המתמשכת נגד ישראל, מתן חסות ותמיכה באופן פעיל בקמפיין החרמות, משיכת ההשקעות והסנקציות נגד ישראל, איומים להעמיד לדין מנהיגים ישראלים בטריבונאלים בינלאומיים ואיומים לפנות לאו"ם ולגופים בינלאומיים – כל זאת ועוד, כלל לא עולים בקנה אחד עם מו"מ בתום לב לשלום באזור. תופעות אלו מפרות את ההתחייבויות הפלסטיניות. פעולה ברורה ומוחלטת חייבת להינקט על ידי ההנהגה הפלסטינית כדי להביא לסיומן המיידי של תופעות אלו.
10. כל רעיון המבוסס על איסור של נוכחות יהודית בכל אזור שהוא, עומד בניגוד מוחלט לכל הנורמות התרבותיות וההומניטריות המקובלות, ויש לדחות אותו לחלוטין.