עבור לתוכן העמוד
Menu

האם אבו מאזן באמת מקבל את מתווה קלינטון בנוגע לבעיית הפליטים?

בנאומו בפני המועצה המהפכנית של תנועת ‘פתח’ הציג (12.3.14) אבו מאזן, הנושא בתארים “נשיא מדינת פלסטין”, ראש אש”ף ומנהיג “פתח”, את עקרונות העמדה הפלסטינית בנוגע למו”מ עם ישראל על הסדר הקבע. בהתייחסו לסוגיית הפליטים אמר אבו מאזן את הדברים הבאים (מתורגם מערבית):[1] “הנקודה השנייה: סוגיית הפליטים. אתם יודעים כי החלטת [האו”ם] 194 מורה על מתן פיצוי לכל […]

בנאומו בפני המועצה המהפכנית של תנועת ‘פתח’ הציג (12.3.14) אבו מאזן, הנושא בתארים “נשיא מדינת פלסטין”, ראש אש”ף ומנהיג “פתח”, את עקרונות העמדה הפלסטינית בנוגע למו”מ עם ישראל על הסדר הקבע. בהתייחסו לסוגיית הפליטים אמר אבו מאזן את הדברים הבאים (מתורגם מערבית):[1]

“הנקודה השנייה: סוגיית הפליטים. אתם יודעים כי החלטת [האו”ם] 194 מורה על מתן פיצוי לכל מי שאינו מעוניין בשיבה. הנשיא [האמריקני ביל] קלינטון הגיש רעיונות [בענייין זה], אותם אנו קיבלנו בחבילה אחת והבהרנו את הפרטים, והמדובר בארבע עקרונות [לפתרון בעיית הפליטים].

העיקרון הראשון – פלסטיני אשר רוצה להישאר במקום מושבו יוכל לעשות כן ויזכה לפיצוי.

[העיקרון השני] – פלסטיני הרוצה לעבור לארץ אחרת צריך לקבל את הסכמת שתי המדינות וגם הוא יזכה לפיצוי.

העיקרון השלישי – פלסטיני הרוצה [להתגורר] במדינת פלסטין יוכל לשוב אליה.

העיקרון הרביעי – פלסטיני הרוצה [להתגורר] במדינת ישראל יוכל לשוב אליה על פי זכות השיבה.

כולם יזכו לפיצוי, וכן הכרחי שהמדינות המארחות [את הפליטים] ירדן, פלסטין, סוריה, לבנון ועיראק, תקבלנה פיצויים. מדינות אלה ארחו את הפלסטינים בשנת 1948 וזכותן לקבל פיצויים על הנטל שנשאו ועל פועלן בתקופה זו, שהגיעה ל-66 שנים”.

מתווה קלינטון להסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, שהוצג ב-23 בדצמבר 2000, קובע כדלהלן (מתורגם מאנגלית): [2]

“הפתרון [לסוגיית הפליטים] יעלה בקנה אחד עם תפיסת שתי המדינות – מדינת פלסטין כמולדת של העם הפלסטיני ומדינת ישראל כמולדת של העם היהודי.

על פי העיקרון המנחה במסגרת פתרון שתי המדינות, המדינה הפלסטינית צריכה להיות הציר המרכזי עבור הפלסטינים הבוחרים לשוב לאזור וזאת מבלי לשלול את האפשרות שישראל תקבל חלק מהפליטים הללו.

אני סבור כי עלינו לאמץ נוסחה בנוגע לזכות השיבה, אשר תבהיר כי אין זכות שיבה ספציפית לישראל עצמה, אך הדבר אינו שולל את השאיפה של העם הפלסטיני לשוב לאזור.

אני מציע שתי חלופות:

  • 1. שני הצדדים יכירו בזכות הפליטים הפלסטינים לשוב ל”פלסטין ההיסטורית”.

או

  • 2. שני הצדדים יכירו בזכות הפליטים הפלסטינים לשוב למולדתם.

ההסכם יגדיר את דרך היישום של זכות כללית זו באופן שיעלה בקנה אחד עם פתרון שתי המדינות. הוא [ההסכם] צריך לציין חמש מקומות ליישוב עבור הפליטים:

  1. מדינת פלסטין.
  2. אזורים בישראל שיועברו לפלסטין במסגרת חילופי שטחים.
  3. יישוב במדינות המארחות.
  4. יישוב מחדש במדינת שלישית.
  5. יישוב בישראל

באמצעות ציון אפשרויות אלה ההסכם יבהיר, שהשיבה לגדה המערבית, לרצועת עזה ולשטח שיושג במסגרת חלופי שטחים תהיה זכות המוקנית לכל הפליטים הפלסטינים, בעוד היישוב במדינות המארחות, היישוב מחדש במדינה שלישית והיישוב בישראל יהיו תלויים במדינוות של מדינות אלה.

ישראל תוכל לציין בהסכם כי בכוונתה לגבש מדיניות, לפיה חלק מהפליטים ייקלטו בישראל בהתאם להחלטה ריבונית ישראלית.

אני סבור, כי יש להעניק עדיפות לאוכלוסיית הפליטים בלבנון.

הצדדים יסכימו, כי בכך מיושמת החלטת [האו”ם] 194″.

עמדתו של אבו מאזן אינו תואמת את רוח מתווה קלינטון להסדר מדיני. אבו מאזן אינו מסייג את “זכות השיבה” של הפליטים וצאצאיהם (המונים כ-5 עד 7 מיליון נפש לטענת הפלסטינים) לשטח מדינת ישראל, אלא ברצונם של הפליטים עצמם.

זאת בניגוד למתווה קלינטון שקבע מפורשות, כי יישוב פליטים פלסטינים בישראל יהיה תלוי בהחלטה ריבונית ישראלית, וכי הוא צריך לעלות בקנה אחד עם העיקרון שמדינת פלסטין היא המולדת של העם הפלסטיני ומדינת ישראל היא המולדת של העם היהודי.

טענתו של אבו מאזן, לפיה הפלסטינים מקבלים את מתווה קלינטון אינה מתיישבת עם העמדה שהציג לגבי יישום “זכות השיבה”, ואדרבה היא מלמדת, כי אבו מאזן וההנהגה הפלסטינית נותרו דבקים בעמדות היסוד, שמשמעותן המעשית תביעה להכיר ב”זכות השיבה” לישראל כזכות אישית שאינה ניתנת לערעור, ובמילים אחרות – אמצעי לחורבנה של מדינת ישראל באמצעות שינוי המאזן הדמוגרפי וכפיית פינוי מיליוני יהודים בשטח מדינת ישראל לצורך יישובם של פלסטינים.

עמדתו של אבו מאזן תואמת את “חוק זכות השיבה” שאישר בשנת 2008 ועל פיו:[3]

“זכות השיבה היא זכות טבעית אישית, קיבוצית, אזרחית, פוליטית העוברת מאב לבן ואינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו, ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה…

“לפלסטינים זכות לתבוע משפטית את הכיבוש הציוני וכל מי שגרם סבל לעם הפלסטיני ולדרוש פיצוי על הנזקים החומריים ונזקי עגמת הנפש שנגרמו להם.

“אסור ליישב את הפליטים הפלסטינים או לעקור אותם [ממקומם] כחלופה לזכות השיבה.

“הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה”.

על הלוך רוחו של אבו מאזן ניתן ללמוד מאחד המשפטים שחתמו את נאומו בפני המועצה המהפכנית: “אני נשבע באללה, לו ידעתם על הלחצים שעמדתי בפניהם במשך שלוש או ארבע השנים האחרונות הייתם חשים חמלה עלי. אני פועל כדי להשיג דבר מה למולדתי ואיני רוצה דבר לעצמי. אני בן 79 ואיני מוכן לסיים את חיי בבגידה”.