השיחות העקרות בז'נבה, בין נציגיו של אסד לבין האופוזיציה הסורית, לא צריכות להטעות אותנו – מאחורי הקלעים מתקיימות שיחות אחרות, שנועדו להקים בדמשק ממשלת אחדות בין מפלגת הבעת' השלטת לבין האחים המוסלמים. הופעת אלקאעידה בסוריה מחברת את שני האויבים המושבעים, ואת שתי המעצמות: ארה"ב ורוסיה, שלוחצות על שני הקליינטים שלהן ללכת בכיוון הזה.
הדבר מזכיר את תהליך אוסלו, שהתנהל בחשאי, כאשר כל הזרקורים הופנו לשיחות העקרות בוושינגטון.
כך, על כל פנים, דיווח בסוף השבוע המורד הסורי, פיראס טלאס, בדף הפייסבוק שלו. הוא הוסיף כי טורקיה, קטאר וחיזבאללה מעורבים בתהליך. ואכן, בסוף השבוע גם התבשרה לבנון, שסופסוף הצליחה לקום אצלה ממשלה מקובלת על המערכת הפוליטית – והדברים קשורים.
הידיעות האלה לא צריכות לשמח את ישראל. קואליציה של שני אויביה המושבעים: הלאומנות הערבית והפאן אסלאם, אינה מבשרת טובות. באופן טבעי שני כוחות אלה יחשבו איך לחפש מכנה משותף לארץ הקרועה, והפניית האיבה כלפי ישראל בלי ספק תנקר במוחם. עוד עלולה להתפתח תחרות קשה עם אלקאעידה על התואר הנחשק "מי שונא את ישראל יותר".
גרוע מכך, מכיוון ששתי המעצמות ירצו לחזק את הממשלה הרעועה הזאת, הם גם יפנו לישראל לעשות "תהליך שלום" כדי לחזק את הממשלה החדשה בדמשק. על המדף במשרד החוץ האמריקני מונח דוח "בייקר-המילטון", שעיקרו: התפייסות עם איראן, תהליך שלום בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל לסוריה, שבסיומו תחזיר ישראל את השטחים מ-1967. כל זאת, כדי לפייס את הערבים ואת האסלאם.
ממשלה של שני כוחות "ריכוזיים" בדמשק, "כדי להילחם באלקאעידה" תפיל את האופציה הטובה יותר עבור ישראל, וגם עבור סוריה – לחלק את הארץ בין עדותיה, וכל עדה תוכל להילחם באלקאעידה טוב יותר מממשלה ריכוזית חלשה בדמשק. משטר עדות בסוריה בעצם טבעו יעניק גם לגיטימציה לישראל כמדינה יהודית באזור, שלא יהיה עוד תחת הגמוניה פאן ערבית או פאן אסלאם.
רק בשבוע שעבר החליטה תימן לנסות את השיטה הביזורית, וחלקה את הארץ למחוזות קונפדרטיביים. מדוע לא לתת סיכוי זה גם לסוריה?
