בפני קהלים מסוימים, מדגישים תומכי תנועת ה-BDS, כי הסיבה בגינה על הקהילה הבינלאומית לנקוט באמצעי ענישה כלפי ישראל היא נוכחותה בשטח שנתפס ב-1967, במלחמת ששת הימים. אפילו כתבי ה-Financial Times הלכו שולל אחר הגדרה זו כשכינו את ה-BDS: "קואליציה רחבה של פעילים שמטרתם לבודד את כלכלת ישראל עד לנסיגתה מהאדמות הפלסטיניות שנכבשו ב-1967". לעיתים, ראשי ה-BDS משתפים את הציבור בכוונותיהם האמיתיות, שבפועל הינן הרבה יותר מרחיקות לכת. להלן מספר דוגמאות:
עומר ברגותי: "פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני אכן מת. ברוך שפטרנו! אבל מישהו חייב להוציא הודעת פטירה רשמית, לפני שהגופה המרקיבה תובא לקבורה ראויה, ואז כולנו נוכל להמשיך הלאה, לעבר בחינת האלטרנטיבה היותר צודקת, מוסרית ולפיכך גם בת קיימא לדו-קיום יהודי-ערבי בפלסטין המנדטורית: פתרון המדינה האחת…"
"לשלב הנוכחי יש את כל המאפיינים הסמליים של מה שיכול להיחשב כפרק האחרון בפרויקט הציוני. אנו עדים למוות המהיר של הציונות, ולא ניתן לעשות דבר כדאי להצילה, שכן כוונת הציונות היא להרוג את עצמה. ואני, באופן אישי, תומך בהמתות חסד".
"…חזרה לפתרון שתי המדינות, מלבד העובדה שפג תוקפו, הרי שלא היה זה פתרון מוסרי מלכתחילה".[1]
אסעד אבו-ח'ליל: "צדק וחופש עבור הפלסטינים אינם עולים בקנה אחד עם קיומה של מדינת ישראל".[2]
במידה והמו"מ הישראלי-פלסטיני יישא פרי וימשיך, האם הרש"פ תעצור את התופעה ההולכת וגוברת בקרבה של בכירים שתומכים ומקדמים BDS, או שמא תאפשר למגמה זו להמשיך ולצמוח?
*הכותב, אהוד רוזן, מתמחה באסלאם פוליטי מודרני ומתמקד בחקר האידיאולוגיה וההיסטוריה של האחים המוסלמים. כיום, משמש כחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומרצה באוניברסיטה בר-אילן.