עבור לתוכן העמוד
Menu

נאום אבו מאזן לרגל יום ה’פתח’ – משמעויות ראשוניות על “זכות השיבה” והתמיכה בטרור

יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), המשמש גם כ"נשיא מדינת פלסטין", ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) וראש התנועה לשחרור פלסטין פתח, נשא ברמאללה (31.12.13) את הנאום המסורתי לרגל ציון "יום הפתח", ובו התייחס בין היתר לעמדה הפלסטינית בנוגע לתהליך המדיני.

יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), המשמש גם כ”נשיא מדינת פלסטין”, ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף) וראש התנועה לשחרור פלסטין פתח, נשא ברמאללה (31.12.13) את הנאום המסורתי לרגל ציון “יום הפתח”, ובו התייחס בין היתר לעמדה הפלסטינית בנוגע לתהליך המדיני.

להלן תרגום הנקודות המרכזיות בנאום אבו מאזן:[1]

“נמשך הפילוג אשר יצרה אותו ההפיכה המזוינת נגד הלגיטימיות ברצועה החביבה, והוא גורם להשלכות הרסניות על מארג האחדות של מולדתנו, עמנו והשלטון שלנו, גורם לנזקים קשים לענייננו הלאומי והפך את בני עזה האמיתיים, בני עזה של הגבורה וההקרבה המתמשכת, לבני ערובה של מדיניות ופעולות שגרמו לסבל כבד, אשר הורסות את התשתית החברתית והכלכלית בעת בה קיים מצור ישראלי ההולך ומתהדק ואשר הופך את הרצועה לבית הסוהר הגדול ביותר בעולם… אנו אומרים לחמאס, בואו ננוע ובמהירות לקראת ביצוע מה שהסכמנו עליו תחת התקרה של בית אחד ומאוחד, כדי שנקים ממשלת טכנוקרטים ונקבע מועד לבחירות לנשיאות ולפרלמנט על מנת שהעם יאמר את דברו ונשים קץ לפילוג”.

“אנו רואים במו”מ חלק ממאבקנו הלאומי להשבת זכויותינו הלאומיות… אנו נוטלים חלק במו”מ כדי להגיע להסכם שלום סופי, ולכן אין בסדר היום שלנו כל שיח על הסכמים זמניים, הסכמי מעבר, הסכמים ניסיוניים ואין מקום לרעיונות כלשהם אשר יאריכו את ימי הכיבוש ויוסיפו סבל לעמנו”.

“אנו נושאים ונותנים כדי להגיע לפתרון שיוביל מיד להקמת מדינה פלסטינית, שבירתה אל-קודס האצילה על כל האדמות שנכבשו בשנת 1967 ולפתרון צודק לבעיית הפליטים, בהתאם להחלטה 194, כפי שנקבע ביוזמת השלום הערבית”.

“הבהרנו בגלוי את התנגדותנו לכל נוכחות צבאית ישראלית על אדמות מדינת פלסטין העצמאית, ודבקותנו בריבונות של מדינת פלסטין על כל אדמותיה, מימיה, אוצרותיה, שמיה, האוויר שלה, גבולותיה ומעבריה, והזכרנו לכולם כי העם הפלסטיני הוא זה אשר זקוק יותר מכל לביטחון והוא הראשון הזכאי לקבל ערובות לביטחונו כדי להגן עליו מפני התקפות הכיבוש והמתנחלים, ועל בסיס זה העלינו ודרשנו נוכחות בינלאומיות כדי להבטיח את הביטחון לאחר חתימת חוזה השלום”.

“הפעולות האלה (בירושלים, בהתנחלויות, המצור על עזה) מבטאות את חוסר הרצינות של הצד הישראלי במו”מ וגורמות לערעור של פתרון שתי המדינות… הדגשנו, כי לא נסבול את המשך התפשטות הסרטן של ההתנחלויות, ובפרט באל-קודס, ואנו נעשה שימוש בזכותנו כמדינה משקיפה באו”ם לפעילות דיפלומטית, מדיני וחוקית להביא להפסקתו…”

“אנו מברכים את נפש השהידים, ומפנים ברכה לפצועים ולאלה שנפגעו בדרך של מאבקנו הארוך בכל המערכות, במאבק, באינתיפאדות ובעימותים בכל הזירות, ואנו שולחים ברכה לגיבורינו, אסירי החירות בבתי הסוהר של הכיבוש הישראלי ואני אומר להם כי עניינם הוא עניין של כל משפחה פלסטינית והחירות שלהם נמצאת בראש מענייננו… ואנו מדגישים כי השלום לא יוגשם ולא יושלם ללא שחרור כל האסירים”.

כמו כן שיבח אבו מאזן את “המאבק המדיני המגולם במאבק העממי בדרכי שלום”, שהביא להישגים מדיניים רבים, כולל בהכרה של האו”ם במדינת פלסטין, והוא שולח ברכה לתושבי בלעין, נבי סאלח, נעלין לצד פעילי השלום הישראליים על “מאבקם בנגמ”שים ומכונות הירייה של הכיבוש ובהתקפות של המתנחלים”.

הערות

אבו מאזן מודה הלכה למעשה בעובדת הפילוג המשתק בין הגדה המערבית בשליטת הרשות הפלסטינית לבין רצועת עזה, הנשלטת בידי חמאס, המתנגדת אידיאולוגית לתהליך המדיני ואינה מכירה בלגיטימיות שלטונו של אבו מאזן והממשלה הכפופה לו. לסוגיה זו חשיבות מדינית אדירה, שכן אבו מאזן מתיימר לנהל מו”מ עם ישראל בשמו של העם הפלסטיני, בהיותו מודע לכך שאין לו מנדט לעשות כן וקל וחומר לקבל החלטות מחייבות בנושאים המדיניים.

בסוגית המו”מ הציג אבו מאזן את עמדות היסוד הפלסטיניות בהן לא חל שינוי מתחילת התהליך המדיני. בסוגית הפליטים שב אבו מאזן על הנוסחה בדבר “פתרון צודק לבעיית הפליטים, בהתאם להחלטה 194, כפי שנקבע ביוזמת השלום הערבית”.

הזכרת “היוזמה הערבית” נועדה לשדר מסר, ובעיקר לאוזני גורמים מערביים וחוגים בישראל המאמינים, כי נוסח היוזמה הערבית (“פתרון מוסכם”) מכיל את הבסיס לוויתור פלסטיני בנושא “זכות השיבה”.

אבו מאזן נוקט בתחבולת הונאה מדינית. במקביל לנאומו פרסמה תנועת פתח (29.12.13), שכאמור בראשה עומד אבו מאזן, הודעה רשמית לרגל יום התנועה,[2] ובו היא מדגישה, כי “זכות השיבה של הפלסטינים הפלסטיניים נחשבת לזכות מקודשת”. עמדה זו מעוגנת גם בחוק שאישר אבו מאזן בשנת 2008 אשר קובע בין היתר כי:[3]

“זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולרכושם, ומתן פיצוי להם על הסבל שהיה מנת חלקם, היא זכות יסודית ומקודשת שאינה נתונה למקח וממכר או להמרה ולא יחולו עליה הפעלת שיקול דעת [לשינוי משמעותה], פרשנות או משאל עם”.

“זכות השיבה היא זכות טבעית אישית, קיבוצית, אזרחית, פוליטית העוברת מאב לבן ואינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו, ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה”.

“אסור ליישב את הפליטים הפלסטינים או לעקור אותם [ממקומם] כחלופה לזכות השיבה”.

“הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה”.

הנוסחה “פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטה 194” אינה מבטאת נכונות משתמעת לפשרה פלסטינית אפשרית בנוגע לזכות השיבה. “מוסכם”, משמעותו, על פי התפיסה הפלסטינית, היא שיש לכפות על ישראל להסכים ליישם את התביעות הפלסטיניות ל”צדק”.

בנאומו מצדד אבו מאזן ב”פתרון שתי המדינות”, ואולם הוא נמנע מלהכיר בישראל כמולדתו של העם היהודי ושלל לחלוטין כל נוכחות יהודית בשטחי המדינה הפלסטינית (“סרטן ההתנחלויות”). העמדה הפלסטינית בנוגע למה שהפלסטינים מכנים “זכות השיבה” של הפליטים מרוקנת למעשה את “פתרון שתי המדינות” מכל תוכן.

כפי שציין ארגון פתח בהנהגת אבו מאזן, “זכות השיבה מקודשת”, הווה אומר הפלסטינים לא יתפשרו בעניינה ואף אינם יכולים להתפשר עליה, בהיותה זכות פרטית “מקודשת” הנתונה בידי כל פליטי ופליט וצאצאיו ואין בידי הנהגה פלסטינית כלשהי הסמכות לוותר באופן קיבוצי על זכות זו (עמדה דומה ביטא גם ארגון בצלם בשנת 2001, ובשנים מאוחרות יותר חזרה והביעה עמדה זו יו”ר ארגון בצלם ענת בילצקי, ובאופן משתמע גם מנכ”ל בצלם ג’סיקה מונטל).

“המאבק העממי בדרכי שלום” מוצג כלגיטימי על ידי אבו מאזן. אותו “מאבק עממי בדרכי שלום”, כפי שהוא מכונה בטרמינולוגיה הפלסטינית, כולל שימוש באלימות נגד אזרחים ישראליים ואנשי כוחות הביטחון, הכולל יידוי אבנים (גם ברוגטקות) וסלעים ובקבוקי תבערה לעבר כלי רכב נוסעים באופן המסכן חיים, בתקיפה של המון אזרחים וחיילים ישראליים ופיגועים ביוזמה מקומית (דקירה, תקיפה וכיוצא באלה).

הרשות הפלסטינית נמנעת מלהגדיר את דפוסי “המאבק העממי בדרכי שלום”, המסכנים חיים כפיגועי טרור,  אלא אדרבא מעודדת את הציבור הפלסטיני, ובכללו ילדים ובני נוער להמשיך בפעילות זו, המוצגת כאמור כמודל ראוי לניהול המאבק נגד ישראל בסיועם של פעילי ארגון ישראלים וזרים.

בנוסף לשבח ל”מאבק העממי בדרכי שלום”, שאינו אלא במקרים רבים כסות לפיגועי טרור בידי אזרחים, המוגדרים כ”פשע מלחמה” גם על פי ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, חוזר אבו מאזן על הזדהותו, תמיכתו ומחויבותו ל”אסירי החירות” הפלסטינים המרצים עונשי מאסר בישראל, והוא מציג את שחרורם כתנאי מהותי לכל הסדר מדיני עם ישראל.

עמדה עקבית זו של אבו מאזן מבטאת מסר ברור של תמיכה בטרור הפלסטיני, שכן אבו מאזן רואה בכל הטרוריסטים הפלסטינים, כולל אלה שאחראים על מעשי רצח סדרתיים של יהודים, רוצחים ומחבלים המתאבדים שנתפסו טרם לחצו על כפתור ההפעלה של חגורת הנפץ, “גיבורים” הראויים ל”חירות”. בכך, מעניק אבו מאזן רוח גבית לטרור, המספקת רשת ביטחון ותמיכה גם לפלסטינים המתכננים פיגועי טרור ביודעם, כי הרשות הפלסטינית תתייצב לימינם אם ייעצרו בידי ישראל ותדאג להם למשפחותיהם באמצעות מערכת הסיוע הנדיב של הרשות הפלסטינית הניתן לכל האסירים הביטחוניים ללא יוצא מן הכלל.

בנאומו הנוכחי, כמו גם בנאומים קודמים, נמנע אבו מאזן מלגנות את האסירים הפלסטינים על פעולות הטרור שביצעו נגד ישראל, ולא הביע צער על הסבל שנגרם לאזרחים ישראליים בגין פעולות טרור אלה. המדיניות הפלסטינית בנושא הטרור נשענת על שני קווים מקבילים. משיקולים מדיניים ומערכת היחסים הבינלאומית פועלת הרשות הפלסטינית (באופן מוגבל) לסיכול טרור נגד ישראל ואף מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני (אף הוא מוגבל) עם גורמי הביטחון הישראליים.

במקביל, היא נמנעת מלהגדיר ולו ארגון פלסטיני כלשהו כארגון טרור, מעניקה תמיכה לטרוריסטים המרצים עונשי מאסר ומבטיחה גיבוי מלא לכל טרוריסט עתידי. המאבק בישראל, ובכללו המאבק המזוין, נתפס אפוא על ידי הרשות הפלסטיני כלגיטימי ומשרת את האינטרסים הלאומיים הפלסטיניים וגבולות הפעלתו תלויות בנסיבות המדיניות ובהפעלת מנופי הלחץ על הרשות הפלסטינית מצידה של ישראל והקהילה הבינלאומית.

אבו מאזן חוזר ומדגיש, כי הוא רואה בחמאס גורם פוליטי לגיטימי ונכון להגיע עם ארגון הטרור הפלסטיני הגדול ביותר שהשתלט על רצועת עזה להסדר פוליטי חדש, בו חמאס יוכל להתמודד על אמון הציבור הפלסטיני בבחירות. בנאומו בחר אבו מאזן להתעלם לחלוטין מהטרור שמפעיל חמאס נגד ישראל ומהחסות הוא מעניק לארגוני טרור פלסטיניים אחרים, כמו למשל הג’יהאד האסלאמי, החזית העממית לשחרור פלסטין וארגוני טרור אסלאמיים קיצוניים המזוהים אידאולוגית עם אלקאעידה. את ישראל הוא בוחר להאשים בהפיכת עזה ל”בית הסוהר הגדול ביותר בעולם” בעודו פעם נוספת מתעלם במפגיע מהתקפות הטרור נגד שמקורן בעזה (כולל ירי טילים) והיות עזה מחוברת בגבולה הדרומי למצרים ללא השפעה ישראלית כלשהי.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה


[1] http://wafa.ps/arabic/index.php?action=detail&id=166053

[2] http://wafa.ps/arabic/index.php?action=detail&id=166046

[3]https://www.jcpa.org.il/Templates/showpage.asp?FID=813&DBID=1&LNGID=2&TMID=99&IID=26093