יחסי ישראל אירופה נכנסו לשלב העימות, אחרי שאירופה זימנה את שגרירי ישראל לשיחות נזיפה על ההתנחלויות האשים ראש הממשלה בנימין נתניהו את אירופה בצביעות.
השאלה היא האם על ישראל להמשיך ולשמור על "פרופיל נמוך", ולתת למשבר לחלוף מעל ראשה, או שמא יש להיערך להשיב מלחמה שערה.
ההחלטה של אירופה להתנגש עם ישראל בעניין ההתנחלויות איננה חדשה. הם ביקשו לעשות זאת בשנה שעברה, אבל ממשל אובאמה ביקש מהם להמתין עד לקדנציה השנייה של אובאמה, ומכאן שיש "'קריצת עין" בין קרי לאירופים – אם לא מעבר לכך.
ישראל מעדיפה שלא "לצאת למלחמה דיפלומטית" מול אירופה, ויש לזה סיבות טובות מאוד. השאלה היא האם אין המערכה נכפית עליה כעת. "להיעלמות" יש מחיר כבד בכללי המשחק של המזרח התיכון. אם אין לך נפח, אם אתה שקוף, דורכים עליך. איראן הרשימה את המערב, והתוצאה: המערב אץ לקראתה וזנח את ידידיו "השקופים". גם סעודיה ניסתה זמן ממושך להסתיר את כעסה על ארה"ב ורק עכשיו היא התחילה להתנגש עמה, אבל עדיין בזהירות.
מה עושים? יש הרבה מה לעשות: ראשית כל נתייחס עניין "אזורי התעשייה של ההתנחלויות". ובכן, אלה אינם אזורי תעשייה "של ההתנחלויות", אלה אזורי תעשייה רגילים, שמוקמו ביהודה ושומרון בעקבות האינתיפאדה הטרוריסטית. מכיוון שאי אפשר היה עוד לאפשר מעבר חופשי של פלסטינים לישראל, מיקמו את אזורי התעשייה "ליד הבית".
אנו צריכים את התעשייה הזאת בפרפריה שלנו, בנגב ואצל הסקטור הבדואי שלנו. יש לשקול ברצינות "לזרום עם אירופה ועם הפלסטינים" ולהעביר את אזורי התעשייה האלה לתוך ישראל בבחינת "עניי עירך קודמים", ושאירופה תתמודד עם תחלופת תעסוקה לרבבות הפלסטינים, שיפלטו מקווי הייצור. אילו היינו רק מאיימים שננקוט צעד כזה כאשר התבררו מגמות פניה של אירופה – אולי היה מצבנו טוב יותר כעת.
מכל מקום ישראל חייבת לשקול מעבר למדיניות פעילה ודינמית. את מי שמרכין ראשו – מועכים.