עבור לתוכן העמוד
Menu

מדוע לא להצטרף לבית הדין הבינלאומי בהאג

בימים האחרונים נשמעו קולות בישראל התומכים בהצטרפותה לבית הדין הבינלאומי בהאג. אך למרבה הצער, צעד כזה יכול לפגוע בישראל הרבה יותר מאשר להועיל לה. אמנם, החוקה של בית הדין הפלילי הבינלאומי, שהתקבלה ביולי 1998 ברומא, נוסחה על ידי וועידה בינלאומית ועם זאת היא מכילה היבטים פוליטיים בעייתיים. לדוגמא, ברשימה של הפרות רציניות של דיני מלחמה […]

בימים האחרונים נשמעו קולות בישראל התומכים בהצטרפותה לבית הדין הבינלאומי בהאג. אך למרבה הצער, צעד כזה יכול לפגוע בישראל הרבה יותר מאשר להועיל לה. אמנם, החוקה של בית הדין הפלילי הבינלאומי, שהתקבלה ביולי 1998 ברומא, נוסחה על ידי וועידה בינלאומית ועם זאת היא מכילה היבטים פוליטיים בעייתיים. לדוגמא, ברשימה של הפרות רציניות של דיני מלחמה שמהווים בסיס להעמדה לדין הכניסו המצרים והסורים סעיף של "העברת חלקי אוכלוסיתה", כלומר התנחלויות. הבסיס המשפטי ל"פשע" הזה, הוא סעיף 49 של אמנת זנווה הרביעית שעבר שינויי נוסחאות ועיוותים נוספים על מנת להתאים אותו למקרה של ישראל.

אנו, בצוות המשפטי הישראלי שהשתתף בועידת רומא, ראינו בדברים אלו פוליטיזציה מובהקת של חוקת בית הדין שעליה עמלנו קשות ושעד היום מכילה ניסוחים רבים בהם נטלנו חלק. מדינת ישראל הייתה אמורה להיות אחת המדינות הראשונות להשתתף והיינו שותפים לרעיון ולתהליך של גיבוש חוקה של בית דין פלילי בינלאומי עוד בשנות החמישים המוקדמות. עם זאת, ברגע שניסוח חוקת בית הדין עבר לפסים פוליטיים, הרי שהצטרפותה של ישראל הפכה מן הסתם למלכודת. משום שמדינת ישראל נמצאת במצב של סכסוך מזויין עם חלק משכנותיה ומחזיקה בשטחים שגורלם טרם נקבע, יש סכנה שבכל זמן נתון יהיו גורמים שינסו לטעון שמנהיג ישראלי או איש צבא מבצע הפרות חמורות של המשפט הבינלאומי או פשעי מלחמה אפילו בעצם עידוד התנחלויות. למעשה, ראינו בפוליטיזציה של בית הדין מעין תקיעת סכין בגב.

בנוסף לזה יש עוד כמה דברים בעייתים בחוקה. לו הייתה ישראל מצטרפת לחוקה ומציגה מועמד משלה לשופט, הסיכויים שהוא או היא היה נבחר היו אפסיים. שיטת הבחירות הנהוגה במערכת של האו"ם עליה מבוססת שיטת בחירת שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי מבטיחה שנציג ישראלי לא יוכל אפילו להציג את מועמדותו.

בעיה נוספת היא שישנם עוד פשעים שלגביהם טרם הגיעו להגדרה מוסכמת כמו פשע התוקפנות. אנחנו הגענו למסקנה שלמרות שכל הרעיון של כינון בית דין פלילי בינלאומי נועד להעניש מעשים כמו  אלה שגרמו לנו להשמדת עם , לשואה, אנחנו מפחדים שיש שינסו להפוך את זה ככלי נגדנו. אנחנו רואים את הנסיונות לעשות זאת בימים אלה ודוגמא מובהקת היא דו"ח גולדסון שמנסה להפוך אותנו לפושעי מלחמה על כל הכרוך בכך.

מדינת ישראל איננה לבד בהחלטתה. למעשה, בית הדין הזה בקושי קם על רגליו. גם מדינות חשובות כמו ארה"ב סין ורוסיה לא הצטרפו.

כעת בית הדין עוסק בטענות נגד אוגאנדה ומספר מנהיגים מאפריקה אבל אנו יודעים שהתובע הכללי של ביה"ד כבר קיבל פניות מההנהגה הפלסטינית לייזום העמדה לדין של ישראלים. לתובע יש סמכות לפתוח בחקירה מיוזמתו והוא איננו זקוק לתביעה פורמלית במידה והוא חש שיש צורך בכך. גם למועצת הביטחון יש סמכות ליזום תביעה, כפי שנעשה לאחרונה עם נשיא סודן, למרות שמדינתו איננה צד לחוקה.

אך עם כל זאת סביר שמועצת הביטחון לא תקבל החלטה כזו לגבינו וכל עוד אנחנו לא צד בבית הדין, אין סמכות שיפוט לגבינו. למדינת ישראל יש הרבה מה להפסיד אם תחליט להצטרף לבית הדין הבינלאומי משום שהיא תפתח את עצמה בצורה הרבה יותר ישירה ובוטה לתביעה.

עו"ד אלן בייקר שירת כיועץ המשפטי של משרד החוץ וכשגריר ישראל בקנדה, והיה חבר משלחת ישראל לדיוני ועידת רומא על ניסוח חוקת בית הדין. היום הוא שותף במשרד עורכי דין משה, בלומפילד, קובו, בייקר ושות'.

פורסם ראשונה בינואר 2010