עבור לתוכן העמוד
Menu

יחסי צרפת-ישראל והפצצה הגרעינית האיראנית

נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, מגיע לביקור רשמי ראשון בירושלים וברמאללה כאשר באמתחתו הבטחה למנוע מאיראן נשק גרעיני ובמקביל רצון עז לקדם את תהליך השלום עם הפלסטינים. מבחינתו של הנשיא הולנד, העיתוי לשיפור היחסים עם ישראל מתאים ביותר ונוצרה הזדמנות פז כי ארה”ב הולכת ומאבדת מאחזים אסטרטגים ונקודות זכות בעולם הערבי. הידידות הסוניות הנאמנות לוושנגטון כמצריים, […]

נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, מגיע לביקור רשמי ראשון בירושלים וברמאללה כאשר באמתחתו הבטחה למנוע מאיראן נשק גרעיני ובמקביל רצון עז לקדם את תהליך השלום עם הפלסטינים.

מבחינתו של הנשיא הולנד, העיתוי לשיפור היחסים עם ישראל מתאים ביותר ונוצרה הזדמנות פז כי ארה”ב הולכת ומאבדת מאחזים אסטרטגים ונקודות זכות בעולם הערבי. הידידות הסוניות הנאמנות לוושנגטון כמצריים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי, כועסות מאוד על ההתפייסות החפוזה של הנשיא אובמה עם משטר האייתוללות בטהראן ועל כך שהוא מחזק בעקיפין את המחנה השיעי העוין להן.

נדגיש כי מדיניותה של צרפת בנושא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים היא חד צדדית ותמיד  הייתה לטובת הפלסטינים. מדיניות זו לא השתנה זה כבר יותר מארבעה עשורים, מאז שנפתח רשמית משרד אש”ף בפריז ונערכה פגישה ראשונה עם יאסר ערפאת. היא נמשכת עד ליום זה במחוות  מדיניות וכספיות למחמוד עבאס, כאשר בשיאן תמכה צרפת בהכרה בפלסטין כמדינה מן המניין ברוב מוסדות האו”ם, וזאת בניגוד לדעותיהן של מדינות מערביות אחרות. עם זאת, נציין כי בנושא הסורי, כמו בפרויקט הגרעין האיראני, העמדה הצרפתית הייתה עקבית, אמיצה ואף נוקבת יותר ממדינות מערביות אחרות, ולרבות זאת של ארה”ב.

צרפת הסוצילסטית ממשיכה בנושאי החוץ בדרכם של נשיאי הימין ז’אק שיראק וניקלוא סרקוזי. מדיניות זו מתאפיינת, עוד מימי הגנרל שארל דה-גול, בצעדים לא שגרתיים ולעיתים אף מנוגדים לקונצנזוס האירופי ולעמדותיהם של ארה”ב ונאט”ו. צרפת מתיימרת עדיין להיות מעצמה צבאית המסוגלת לקחת לבדה אחריות על החלטות גורליות לשלום העולם. נזכיר  כי סרקוזי יצא למלחמה נגד הקולונל מועמר קדאפי, והנשיא הנוכחי, הולנד, יצא למבצע צבאי רב היקף במאלי נגד הטרור האסלאמי ואף היה מוכן להשתתף במתקפה נגד משטר אסד בסוריה לצידה של ארה”ב. המבצע בוטל ברגע האחרון, כאשר רוסיה של פוטין הצליחה למנוע מעורבות מערבית.

לנוכח המצב המתוח השורר היום בין פריז לוושינגטון וחוסר האמון הקיים ביניהן, שהתחדד בגלל פרשת האזנות הסתר של שירותי הביון האמריקנים במוסדות ממשלתיים צרפתיים, חותרת צרפת להתבדל עוד יותר מעמדת ממשל אובמה כלפי איראן והעולם הערבי ומנסה לחזק את השפעתה במזה”ת, ובמיוחד בקרב המדינות הסוניות. יש לציין כי צרפת ממשיכה לספק נשק למדינות המפרץ והיא בעלת בסיס צבאי באבו דאבי. כמו כן, צרפת גם הידקה מאוד את קשריה עם נסיכות קטאר ועם סעודיה נוכח עמדותיהן הנוקשות כלפי משטרו של בשאר אל-אסד.

התעקשותה של צרפת בנושא האיראני מושתת על הניסיון המר עם סדאם חוסיין. כזכור, ממשלתו של הנשיא הצרפתי ז’יסקר ד’אסטן בנתה כור גרעיני בבגדאד, שהושמד על ידי ממשלת בגין ביוני 1981, בגלל החשש המוצדק כי השימוש שיעשה בכור יהיה למטרות צבאיות. ההבטחות של צרפת אז כי הדבר לא יקרה לעולם בגלל ערבויות שהעניקה לא עלו בקנה אחד עם הנתונים בשטח. היום, שלושה עשורים אחרי, צרפת מתפכחת סוף סוף ודורשת לקבל יותר ערבויות מאיראן, למרות שהיא עדיין מאמינה כי לטהראן יש את הזכות לאנרגיה גרעינית למטרות שלום.

ברור כי הביקור של הנשיא הולנד ונאומו הצפוי בכנסת בעיתוי הנוכחי יהדקו עוד יותר  את הקשרים הבילטרליים בין ישראל לצרפת בכל התחומים, לרבות בתחום המודיעיני. הביקור גם יעניק לקהילה היהודית תחושת ביטחון, לאור ריבוי הארועים האנטישמיים.  כמו כן, ביקורו של הולנד יחזק את עמדת ישראל כלפי איראן וימנע בכך הסכם רע. צרפת, שהצליחה לעכב את החתימה בז’נבה, ראויה כמובן להערכה, אך ספק אם בסופו של דבר היא לא תחתום על ההסכם שרקמו האמריקנים במיוחד, בגלל אינטרסים כלכליים ברורים.

כיום, צרפת מצויה במשבר כלכלי עמוק והנשיא הולנד נמצא בשפל הפופולאריות שכמוהו לא ידעה  הרפובליקה הצרפתית החמישית מאז היווסדה ב-1958.

אם ממשל אובמה אכן החליט לחתום על הסכם גרוע עם איראן וינסה במקביל לפתור בדרכים דיפלומטיות את הבעיה הפלסטינית, עלינו לשקול בכובד ראש בחינה מחודשת של יחסנו עם מעצמות העל. ארה”ב תמשיך כמובן להיות ידידתנו האסטרטגית בכל המובנים, אך לאור המצב הגיאופוליטי החדש עלינו למלא את החלל שיצרה ארה”ב באזורינו ולשפר את קשרינו גם עם סין ורוסיה. במקביל, עלינו לחזק את ידיו של הנשיא הולנד בנושא הגרעין האיראני, בתנאי כמובן שיגלה יותר הבנה לצרכי הביטחון של מדינת ישראל לגבולות ברי הגנה ויאזן את עמדתו כלפי הפלסטינים.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה