תחנת הטלוויזיה הפופולרית אלג'זירה פרסמה אתמול סקר צופים אשר על פיו שני שליש מהנשאלים מאמינים כי ארה"ב ואיראן רוקחות בסתר ברית אסטרטגית נגד הערבים. הדברים כמובן מוגזמים, אבל אינם מופרכים.
לפני יותר משנה אתר ההערכות האסטרטגיות האמריקני Stratfor יצא בשורת פרסומים כי אין לארה"ב ולאיראן סיבה להתקוטט, וכי למעשה לארה"ב יש אינטרס חיוני להתקרב לאיראן, כי זאת מדינת ציר החולשת על הצומת הקריטית שבמרחב בין המפרץ הפרסי, טורקיה רוסיה ואפגניסטאן.
שיחת הטלפון בין הנשיא אובאמה לרוחאני מלחיצה מאוד את מדינות ערב, ובעיקר את מדינות המפרץ, בדיוק בגלל הסיבה הזאת.
אחת התעלומות שקשה לפצחן היא: אם עיקר המהלך האמריקני הוא לכיוון איראן, מדוע ממשל אובאמה מתעקש על פתרון הבעיה הפלסטינית? התשובה האפשרית מפתיעה וצריכה להטריד דווקא את רמאללה.
המהלך מול איראן אינו מצטמצם באיראן בלבד, אלא באסלאם כולו. מדיניות הושטת היד לאסלאם שבה החל אובאמה את כהונתו הראשונה לא סרה מן העולם אלא רק התרחבה. היום היא כוללת לא רק את האחים המוסלמים, אלא גם את השיעה. ייתכן ומדובר כאן בברית בין ארה"ב, האחים המוסלמים ואיראן נגד הסלפים, וזאת, על כל פנים, התמונה שעלולה להצטייר בערב הסעודית ובמפרץ.
מה זה קשור לרמאללה? עלול להתברר לרמאללה כי הלחץ האמריקני על ישראל לסגת לקווי 1967 לא נועד לקדם את פתח, אלא דווקא את חמאס. חאלד משעל כבר הכריז כי חמאס יכיר בקווי 1967 כגבולות כדי להכריז על הודנה עם ישראל, תוך שמירת הדרישה לזכות השיבה. מכאן כי הסכם על קווי 1967 והכרזת חמאס על הודנה יגררו את הכרת ארה"ב בחמאס והסכמה לשלטוןחמאס בגדה על חשבון פתח.
לפיכך, שבסער הערבי הכל קשור בהכל. התקרבות ארה"ב לאיראן תגרור את חיזוק הקשר של ארה"ב דווקא עם האחים המוסלמים כדי להדק את המצור הפוליטי על הסלפים, והסכם על קווי 1967 יסלול את הדרך להכרת ארה"ב בחמאס על חשבון פתח.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה