החזרת המהפכה למסלולה: בלימת האסלאם הרדיקלי
במצרים התרחשה התפתחות רבת משמעות ונראה שאינה מובנת במערב. המוני העם בסיוע הצבא הדיחו את האחים המוסלמים מן השלטון והקימו שלטון אזרחי זמני פרו-מערבי המורכב בעיקרו מטכנוקרטים עצמאיים המתנגדים לאסלאם הפוליטי. הם מבטאים ללא ספק את רצונו של העם ונראה כי הצילו את המהפכה המצרית. אם האחים המוסלמים היו נשארים בשלטון עד לבחירות הבאות לנשיאות בעוד שלוש שנים הם היו משתלטים על הצבא, כוחות הפנים, המשטרה ושירותי הביטחון ולא היה ניתן יותר לסלקם מן השלטון. יכול היה להיווצר "מצב איראני", שהוא בוודאי אינו מהווה דמוקרטיה. המערב לא יכול היה לצפות למתנה טובה יותר מהתקוממות זו, שכן היא מהווה מעין בלימה לאסלאם הרדיקלי הפוליטי שפרץ אל פני השטח בעקבות מה שהיה מכונה בתחילה "האביב הערבי", אך הפך עד מהרה לחורף אסלאמי קודר. תוצאותיו המידיות של המהלך המצרי כבר מורגשות בשטח, בעיקר בתוניסיה ובלוב, שם הגבירה האופוזיציה הלא אסלמית את מאבקה באסלאם הרדיקלי.
חטיפת המהפכה על ידי האחים המוסלמים
המהפכה במצרים נחטפה על ידי האחים המוסלמים תוך גילוי פסיביות מפתיעה של המועצה הצבאית העליונה בראשות המרשל מוחמד טנטאווי, שתפסה את השלטון אחרי נפילתו של מובארק. אפילו העם הביע תמיכה באחים המוסלמים ובסלפים, כאשר בבחירות לפרלמנט העניק להם 73% מן המושבים. נראה שהיתה זו הצבעת מחאה עממית בעקבות האירועים הדרמתיים והטרומתיים של ינואר-פברואר 2011, כאשר האחים המוסלמים היו הכוח היחיד המאורגן במדינה עם שלוחות בכל עיר וכפר.
הם לא בחלו בשימוש בדת האסלאם כדי להבטיח את ניצחונם באמצעות פתואות של אנשי דת למיניהם, שדנו לכלייה את כל מי שיצביע נגדם ואף הטילו מצור על כפרי הקופטים ומנעו את הגעתם לקלפיות. מולם עמדה אופוזיצייה מפולגת ומפוצלת של עשרות מפלגות קטנות חסרות נסיון פוליטי. בסופו של דבר היו אלה בחירות מעוותות ולא דמוקרטית. הסיבה לכך הייתה כי האחים הצליחו לשכנע את המועצה הצבאית לקיים את הבחירות עוד לפני ניסוחה של חוקה חדשה, שאמורה הייתה למנוע הקמת מפלגות על בסיס דתי ולקבוע יסודות לחוק בחירות שיבטיח בחירות חופשיות ושקופות, וכנראה גם נוכחותם של משקיפים בינלאומיים.
עוצמתה האמיתית של תנועת האחים נחשפה שישה חודשים לאחר מכן, כאשר מועמדם לנשיאות, מחמד מורסי, אף כי יצא המנצח בסיבוב הראשון של הבחירות, לא השיג אלא 25% מקולות המצביעים. בסיבוב השני קיבל מורסי לא יותר מ- 51.2% כאשר רק 50% מן הבוחרים הצביעו. לפיכך, במורסי נבחר בלא יותר מאשר 25% מקולות הציבור. לכך יש להוסיף כי המועמד מולו, אחמד שפיק, ראש ממשלה לשעבר, נחשב לאיש המשטר הישן ורבים, אף כי חששו משלטון האחים, בחרו להצביע עבור מורסי ולא עבור איש מן העבר.
קץ הדיקטטורה של מובארק, הנחת היסודות לדיקטטורה אסלאמית
עם השבעתו כנשיא פתח מורסי בסדרת מהלכים שהדהימה את המצרים ועוררה בהם חשש על שהפקידו את גורלם בידי האחים. מורסי הדיח במפתיע את ראשי הצבא, אילץ את אקדמיות הצבא והמשטרה לקבל את חברי תנועתו, שעד אז הורחקו ממוסדות אלה, פרסם צו נשיאותי המעניק לעצמו גם את סמכות החקיקה וגם את סמכותה של הרשות השופטת, לאחר שקבע בצו כי החלטותיו אינן ניתנות לערעור. בנוסף לכך, הוא גם פיטר את התובע הכללי והביא לניסוחה של חוקה, שהניחה את היסודות למדינה אסלאמית באמצעות וועדת ניסוח ש-70% ממנה היו אסלאמיסטים והשאר, נציגי המגזר הליברלי והקופטי, שהחרימו אותה. יתרה מכך, הוא הדיח את האליטות של משרדי הממשלה המשמעותים מבחינת האחים כגון חינוך, תרבות, הקדשים ואחרים ומינה במקומם את חברי תנועתו. כך הוא גם עשה במערכות השלטון המקומי במחוזות. המטרה היתה גלויה לעין: בניית מערכות חינוך, תרבות ודת על בסיס אדיאולגיית האחים והגבלת חופש הביטוי במטרה להנצחת שלטונם.
שלטון האחים נכנס לעימות עם העם המצרי
העם המצרי ציפה לשלטון שישים קץ לדיקטטורה של מוברק ויקדיש את עצמו לפיתוח הכלכלי, אך נאלץ לראות כיצד מול עיניו מונחים היסודות לדיקטטורה אסלאמית. היה ברור כי מורסי אינו אלא בובה בידי משרד ההכוונה של האחים המוסלמים. האופוזיציה למהלכים אלה התארגנה באופן מיידי בסדרת הפגנות רחוב ובהקמתה של חזית הצלה לאומית, שאגדה את שלושת הגושים המרכזיים של הזירה המצרית – ליברלים, שמאל ונצריסטים. החזית הודיעה כי אינה מקבלת את הצו הנשיאותי הדיקטטורי, אינה מכירה בחוקה שאינה יצוגית ודורשת את ניסוחה מחדש, דוחה את פיטורי התובע הכללי ודורשת הקמת ממשלה נייטרלית לקראת בחירות לפרלמנט. גם הרשות המשפטית קבעה שהצו אינו חוקתי ודחתה את פיטורי התובע הכללי. מורסי בתגובה נסוג במעט, ביטל את החסינות להחלטותיו והעביר את סמכות החקיקה למגלס אל-שורא, שהוא הבית העליון, בעל סמכות היעוץ בלבד והמורכב מרוב של 85% אסלאמיסטים. מגלס אל-שורא פתח מייד בחקיקה מהירה של חוקים אנטי דמוקרטים.
היה ברור לחלוטין כי שלטון האחים נכנס לעימות עם העם המצרי והתגובות במגזרים השונים הלכו והחריפו. תנועת ה-6 באפריל פירסמה כבר לפני שישה חודשים כרוז המודיע כי היא מנתקת את קשריה עם האחים המוסלמים וכי היא תאבק בה. זו תנועת הצעירים שפתחה את המהפכה נגד מובארק ב-2011 ושיתפה פעולה עם האחים. חזית ההצלה הלאומית חזרה והודיעה כי לא תקיים שום דיאלוג עם מורסי וכי כל מעשיו בטלים כל עוד לא יקבל את דרישותיה. עבד אלפתאח אלסיסי, המפקד העליון של הצבא ושר ההגנה, חזר וקרא לנשיא לפתוח בדיאלוג עם העם ולבוא לקראתו. הוא חזר והדגיש כי הריבונות שייכת לעם. היה קל להבין כי סיסי תומך בהתנגדות העממית להקמתה של מדינת האחים המוסלמים. הוא גם אמר כי אינו מעונין לשלוט, אך הדגיש כי הצבא יתערב אם יחוש כי המדינה נמצאת על סף מלחמת אזרחים. מורסי בכל אותה עת התעלם מאזהרות הצבא וחזר ואמר בנאומיו כי "הכל בסדר" וכי האופוזיציה אינה מייצגת את העם.
היה ברור כי מצב עניינים זה יביא בסופו של דבר לעימות אלים, והוא אכן הגיע, ביוזמתה של תנועת הצעירים "תמרד" (התמרדות), שהחתימה 22 מיליון מצרים על עצומה הקוראת להסרת הלגיטימיות ממורסי ואשר הבטיחה הפגנת ענק ב-30 ביוני, שתביא לסילוקו מן השלטון. התוכנית הוצאה לפועל במלואה. לצבא לא הייתה שום אפשרות אלא להתערב ולהציל את המדינה מתוהו ובוהו. אין ספק שהצבא היה מוכן לכך. מורסי נעצר והצבא העביר מיד את השליטה לשלטון אזרחי. הוא השביע כנשיא זמני את עדלי מנסור, נשיא בית הדין העליון של החוקה, שהינו דמות מקובלת על הכל. הלה הקים ממשלה של אישים עצמאיים מומחים בתחומים השונים ופירסם צו הקובע לוח הזמנים לניסוח חוקה, ולבחירות לפרלמנט ולנשיאות – כל זאת תוך תשעה חודשים.
מהפכה מתקנת ולא הפיכה צבאית
טכנית, הייתה כאן הפיכה צבאית, אך מהותית היתה זו מהפכה מתקנת. מהלך שהחזיר את המהפכה למסלולה הנכון האמור להוביל את מצרים להקמת שלטון נבחר על בסיס מפלגות פוליטיות, שאינן מבוססות על אידאולוגיה אסלאמית, אשר יתמקד בפיתוחה של המדינה וישמש אף דוגמא ליתר מדינות ערב.
המהפכה המתקנת נתקלה בתדהמה, הן בארה"ב והן באיחוד האירופי, שראו בה הפיכה צבאית נגד שלטון נבחר. השאלה היא כיצד נעלמו מהמוסדות האירופים ומן הבית הלבן כל אותן התפתחויות ארוכות וסוערות שהשתרעו על פני שנה שלמה בצורה הגלוייה ביותר. סיסי, כאמור לעיל, הוכיח מיידית במעשים כי אינו מעונין בשלטון. הוא גם נקט בכמה צעדים המורים על כיוונו במאבק נגד הטרור ובמדיניות החוץ. הוא שיגר את הצבא לסיני להכות בחוזקה במחבלים הג'יהאדיסטים, מה שנמנע ממנו עד כה על ידי מורסי, וגם הגביר את הפעולה נגד המנהרות של חמאס, דרכן הוברחו הנשק והטילים לעזה והסתננו המחבלים לסיני, והצר את מרחב פעולתו של חמאס. הוא גם מנע את הגעתו של רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, לעזה וזכה לחיבוק ממלך ירדן שהזדרז לבוא למצרים לברך את השלטון החדש. סעודיה ומדינות המפרץ, שהבינו את חשיבותה של המהפכה המתקנת במאבק נגד האחים המוסלמים, הודיעו כי יתמכו בכלכלה המצרית, ויעניקו למצרים 12 מיליארד דולר.
המערב: מבכה על מפלת האחים וקורא להידברות
לעומת זאת, ארה"ב והאיחוד האירופי, במקום לחבק את השלטון החדש ולהציע את תמיכתם וסיועם, הפעילו עליו לחץ לשחרר את מורסי ולהגיע להידברות עם האחים המוסלמים. בארה"ב נשמעו קולות, כמו זה של מקיין, שדרשו את הפסקת הסיוע הצבאי למצרים כפי שמחייב החוק היבש. מדינות המערב הכזיבו את המצרים והביאו את סיסי לומר ל"וושינגטון פוסט" דברים כדורבנות: הוא האשים את ארה"ב בתמיכה באחים המוסלמים והדגיש כי הנשיא אובמה מזלזל בו ולא טלפן אליו מאז הדחתו של מורסי. הוא אמר כי מורסי לא היה נשיאם של כל המצרים. הוא פעל רק למען האידיאולוגיה של תנועתו להקמת מדינה, שתהיה בסיס לאימפריה אסלאמית. איפה היו ארה"ב והאיחוד האירופי כאשר נפגעו ביטחונה ורווחתה של מצרים? שאל. ארה"ב והאיחוד האירופי זנחו את מצרים והפנו לה את גבם. מצרים זקוקה לתמיכה ולסיוע והוא מקווה כי הם יבינו זאת.
העם המצרי הנחית מהלומה כבדה על האחים המוסלמים, שעשויה לפגוע בכל המערך שלהם בארצות ערב ובמדינות המערב. העם המצרי מקים עכשיו שלטון חדש הרוצה להתקרב למערב ולהקים מדינה מודרנית, המושתתת על תערובת של ערכי המערב והאסלאם – מה שעשוי להוביל את המדינה לפיתוח וקידמה. זו הזדמנות היסטורית עבור האיחוד האירופי וארה"ב. עליהם להגיש כל סיוע אפשרי למצרים, פוליטי וכלכלי, כדי לאפשר לה להתגבר על התנגדות האחים ולהמשיך לכיוון הצמיחה הכלכלית. אחרת תהיה זו בכייה לדורות.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
