עבור לתוכן העמוד
Menu

סבב השיחות של קרי: משחקים בנדמה לי

מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, סיים בסוף חודש יוני מסע דילוגים אינטנסיבי בין ישראל לפלסטינים ללא תוצאות מוחשיות. כלפי חוץ מציג קרי את שליחותו המדינית כהישג, לאור "העובדה" שנרשמה התקדמות בנושאים הקשורים לחידוש המו"מ, ועל בסיס זה תמשכנה השיחות בין הצדדים בתיווך אמריקאי.

מזכיר המדינה האמריקאי, ג’ון קרי, סיים בסוף חודש יוני מסע דילוגים אינטנסיבי בין ישראל לפלסטינים ללא תוצאות מוחשיות. כלפי חוץ מציג קרי את שליחותו המדינית כהישג, לאור “העובדה” שנרשמה התקדמות בנושאים הקשורים לחידוש המו”מ, ועל בסיס זה תמשכנה השיחות בין הצדדים בתיווך אמריקאי.

במסיבת עיתונאים בשדה התעופה בן גוריון, בדרכו חזרה לארה”ב, אמר קרי כי “אנו בכיוון הנכון”, והדגיש את עקרון פתרון שתי המדינות כדרך לכינון שלום בהביעו אמונה שניתן לגשר על חוסר האמון ההדדי והפערים הקיימים לקראת חידוש המו”מ.

התגובות הרשמיות בישראל וברשות הפלסטינית שיבחו את מאמציו של ג’ון קרי מבלי לטרוק את הדלת בפני היוזמה האמריקאית החדשה. אבו מאזן, המכנה את עצמו נשיא מדינת פלסטין, אמר בתום הביקור כי הפלסטינים דבקים בדרך השלום עם ישראל ותומכים בפתרון של שתי המדינות ובהקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות ’67 לצידה של ישראל, בהוסיפו כי “כדי שהאזור והעולם יהנו מפירות השלום הצודק הזה”.

האמנם קיים מקום לאופטימיות? בשיחות עם המזכיר האמריקאי העלו הפלסטינים תנאים לעצם פתיחת ההידברות המדינית עם ישראל, ובכללם תביעתם החד משמעית מישראל לשחרר טרוריסטים פלסטינים, שהורשעו בדין לפני הסכם “הצהרת העקרונות” (1993) ומרצים מאז עונשי מאסר בכלא הישראלי.

מעבר לתנאים המקדימים לעצם קיומה של הידברות מדינית עומדת על הפרק שאלה בעלת משמעות גדולה יותר – האם אבו מאזן יכול לשמש שותף למו”מ כנציג בעל סמכות של העם הפלסטיני בפלסטין ובפזורה?

מאז המהפכה הצבאית של חמאס ב-2007, הפכה הרשות הפלסטינית לישות דו-ראשית, הנחלקת בין שלטון הרשות הפלסטינית ברמאללה בהנהגתו של אבו מאזן ובין ממשלת חמאס ברצועת עזה בהנהגתו של אסמאעיל הניה. שתי הישויות הפוליטיות יריבות זו לזו וממשלת חמאס אינה מכירה בלגיטימיות של הממשלה הפלסטינית ברמאללה. אש”ף, שהעניק תוקף להקמת הרשות הפלסטינית, אינו כולל בשורותיו את חמאס ואת הארגונים האסלאמיים האחרים, ואינו נחשב עוד כבעבר כבעל סמכות בלעדית לקבל החלטות בנושאי מהות בשמו של העם הפלסטיני.

שלטונה של הרשות הפלסטינית ברמאללה נשען, הלכה למעשה, על ארגון פתח, אשר דבק באופן מלא בתביעה ליישומה של זכות השיבה של מיליוני פליטים פלסטינים וצאצאיהם לשטח מדינת ישראל.

לאבו מאזן אין מנדט של פתח או של אש”ף להגיע לויתור כלשהו על עקרונות היסוד הפלסטיניים, ובכלל זה מה שמכונה “זכות השיבה”. יתר על כן, אבו מאזן עצמו חתם ב-2008 על “חוק זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים”, הקובע, בין היתר, כי “זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים… היא זכות יסודית ומקודשת שאינה נתונה למקח וממכר” וכי “זכות השיבה היא זכות טבעית, אישית, קיבוצית, אזרחית ופוליטית, העוברת מאב לבן ואינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה”.

סעיף 6 לחוק, אשר כאמור נחתם בידי אבו מאזן, מדגיש כדלהלן: “הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה”.

סבב השיחות שניהל קרי אינו אלא משחק ב”נדמה לי”, בו כל הצדדים יודעים היטב שאין בסיס להגעה להסדר בר קיימא בתנאים הנוכחיים, ורואים חשיבות בעצם השמירה על מומנטום של הידברות ופעלתנות מדינית, בניסיון לרסן את הפלסטינים שלא לפנות לאפיק האלימות או למהלכים חד צדדיים נוספים בזירת האו”ם.

הצלע הנוספת במשחק “הנדמה לי” היא ירדן. הרשות הפלסטינית, שזכתה להכרה כמדינה שאינה חברה באו”ם, תובעת מישראל נסיגה לקווי 67′ וקבלת עקרון זה כתנאי לפתיחת מו”מ, אך היא נמנעת בעקביות מלתבוע כבר בשלב ראשוני נסיגה מבקעת הירדן או למצער להעביר לידיה את השליטה בגשר המחבר את הגדה המערבית לירדן.

לכאורה, צריכה תביעה כזו לעמוד בראש סדר העדיפויות של ההנהגה הפלסטינית, שכן בקשר הישיר לירדן תוכל מדינת פלסטין לממש את ריבונותה ולהקטין את תלותה בישראל. אבל בפועל, הרשות הפלסטינית נזהרת מהעלאת סוגיה זו מחשש שהיא תפתח תיבת פנדורה ביחסים הירדניים-פלסטיניים, לאור העובדה שבירדן יש רוב פלסטיני גדול, אשר שאלת מעמדו הלאומי, המאיימת על שלמות הממלכה, נדחתה לשלב שלאחר הקמת המדינה הפלסטינית.

במציאות הקיימת, ובוודאי על רקע האביב האסלאמי במזה”ת, הסיכויים להסדר קבע נמוכים מאוד. ראש ממשלת ישראל מנסה לדחוק את האמריקאים לקבל את תפיסתו בדבר הסדר ביניים ארוך טווח נוסף, ואם תיחסם דרך זו נראה כי ממשלת ישראל עשויה לשקול מחדש אפשרות למהלך חד צדדי בהיהודה ושומרון, המתבסס על היערכות מחדש בגבולות בני הגנה מינימליים.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה