עבור לתוכן העמוד
Menu

האיחוד האירופי – צביעות, עוינות וחד צדדיות בוטה

פרסום ההנחיות של נציבות האיחוד האירופי ב-30 ביוני 2013, בדבר זכאותם של גופים ישראלים לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, הוא שיאה של יוזמה מדינית אינטנסיבית אותה מובילה הנציגה העליונה לענייני חוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון. היוזמה מכוונת נגד היישובים הישראלים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), במטרה ללחוץ על הממשלה הישראלית לבצע ויתורים פוליטיים וטריטוריאליים. קבעון […]


פרסום ההנחיות של נציבות האיחוד האירופי ב-30 ביוני 2013, בדבר זכאותם של גופים ישראלים לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, הוא שיאה של יוזמה מדינית אינטנסיבית אותה מובילה הנציגה העליונה לענייני חוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון. היוזמה מכוונת נגד היישובים הישראלים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), במטרה ללחוץ על הממשלה הישראלית לבצע ויתורים פוליטיים וטריטוריאליים.

קבעון חסר תקדים ועוין זה של האיחוד האירופי ביחס לישראל ויישוביה, מתבסס על שורת הנחות יסוד פוליטיות ומשפטיות ישנות, פגומות מוטעות ומטעות, בדבר אי חוקיותן של ההתנחלויות הישראליות ומעמדם של קווי שביתת הנשק שקדמו ל-1967.

כמו כן, הן באות בסתירה לעמדותיהן של מדינות אירופה, שאימצו את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם מ-1967 הקוראת ליצירת “גבולות בטוחים ומוכרים”. יתרה מזאת, הן שוללות את התחייבויותיו של האיחוד האירופי עצמו, החתום על הסכמי אוסלו כעד, שלא לקבוע מראש ולחתור תחת נושאים ספיציפיים השייכים למו”מ, ובהם מעמדם הסופי של השטחים, גבולות, התנחלויות, ירושלים ונושאים אחרים.

סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית (1949), המצוטט לעיתים קרובות כבסיס לטענה כי ההתנחלויות הישראליות אינן חוקיות, מתייחס לגירושם של למעלה מ-40 מיליון בני אדם שהיו נתונים להגירה כפויה, פינוי, עקירה וגירוש במהלך מלחמת העולם השנייה. המספר העצום של האנשים שנפגעו, והמטרות שמאחורי הזזת אוכלוסיה זו, מדברות בעד עצמן. אין שום קשר בין הנסיבות הללו למדיניות ההתיישבות הישראלית.

הקבעון הנוקשה של האיחוד האירופי, המביא אותו להכריז כי הסכמיו עם ישראל חייבים לשקף את אי-ההכרה בריבונות הישראלית על כל שטח מעבר לקווי 1967, חריג בהשוואה למדיניות האירופית כלפי סכסוכים אחרים.

האיחוד האירופי מחזיק בהסכמים רבים של סחר חופשי ובהבנות עם מדינות שגבולותיהן הטריטוריאליים הינם שנויים במחלוקת. האיחוד האירופי מנהל מו”מ על הסכם סחר חופשי עם הודו, בעוד החלתו של ההסכם על חבל קאשמיר לא עולה לדיון. הסכם הדייג של האיחוד האירופי מ-2005 מאפשר לדייגים אירופיים לפעול בסהרה המערבית, למרות שהאיחוד האירופי אינו מכיר בריבונות המרוקנית בשטח זה.
בישראל, עשויה מדיניות האיחוד האירופי להיתפס כמקרה של מוסר כפול, לפיו לישראל לא ניתנות אותן הזכויות שמדינות אחרות מקבלות, דבר המנוגד לעקרון השוויון הריבוני.

העמדה והפעולות של האיחוד האירופי נגד ישראל מצערים יותר לנוכח ההיסטוריה הטרגית של העם היהודי באירופה, שלא ניתן להתעלם ממנה, וניתן היה לצפות שלעובדה זו תהיה השפעה על התבונה וההיגיון מאחוריו פעולותיו של האיחוד האירופי.