מצרים היא "מתת הנילוס"
יהודעתה של ממשלת אתיופיה ב-28 במאי כי היא מסיטה את ערוץ זרימת הנילוס כדי לקדם את בנייתו של סכר גדול על הנילוס הכחול הכניסה את מצרים למצב של הלם ממנו היא מתקשה להתעורר. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כבר קבע במאה הרביעית לפנה"ס כי "מצרים היא מתת הנילוס". נהר גדול זה הזורם מתוככי אפריקה לים התיכון לאורך 6650 ק"מ, הוא עורק החיים של מצרים והוא שאפשר לה לקיים תרבות אנושית תוססת לאורך ההיסטוריה. 95 אחוז משטחה הוא מדבר צורב, המשכו של מדבר הסהרה. הנילוס הזורם לכל אורכה של מצרים משקה את סביבתו הקרובה, משקיע את אדמת הלס העשירה שגורף ממדינות אפריקה ויצר רצועת אדמה פוריה, המכונה עמק הנילוס. מדובר בשטח של כ-40 אלף קמ"ר לאורכה של המדינה, כלומר 4 אחוז בלבד משטחה המשתרע על פני מיליון קמ"ר. מצפון לקהיר מתפלג הנילוס לשתי זרועות שמימיהן זורמים לים התיכון ובמעברן יצרו את עמק הדלתא, בה מרוכז חלק גדול מן החקלאות המצרית. ברצועה זו עדין מתגוררים כ-98 אחוז מתושביה, המונים כיום 85 מיליון אש.
מצרים: רואה בנילוס רכוש בלעדי בידיה
מצרים התרגלה לראות את הנילוס כרכושה ולכל היותר הסכימה להתחלק במימיו עם סודאן, שהיתה תחת שלטונה שנים רבות והנחשבת כמדינת אחות ערבית שיציבותה תורמת לביטחונה. בהתאם להסכם שנחתם ב- 1929, עוד בזמן הכיבוש הבריטי של מצרים ומזרח אפריקה נקבע כי מתוך 85 מיליארד המ"ק הזורמים בנהר מדי שנה תהיה מכסתה של מצרים 48 מיליארד מ"ק וזו של סודאן 4 מיליארד מ"ק. למצרים ניתנה שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו. נאסר על מדינות אפריקה השוכנות על גדותיו במעלה הנהר לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו. למצרים הוענקה הסמכות לקיים בדיקות שוטפות לאורכו של הנהר כדי להבטיח את יישומו של ההסכם. בתוקף ההסכם מחזיקה מצרים באופן קבוע במשלחת של מהנדסים ליד אגם ויקטוריה, מקום מוצאו של הנילוס הלבן, והיא מפקחת על פעילות המדינות באזור. ב-1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם, לפיה למצרים הוקצבו 55.5 מיליארד מ"ק ולסודאן 18.5 מ"ק, שהם 87% ממי הנהר המתווספים אליו מדי עונת גשמים. לשאר מדינות אפריקה במעלה הנהר – אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, בורונדי. רואנדה, קניה וקונגו – נותרו 13 אחוז.
בהתאם לאותו הסכם "נתנה" למצרים גם הרשות לבנות את סכר אסואן ולהקים מאחוריו אגם היקוות הנקרא על שמו של גמאל עבד אל-נאצר, המכיל 168 מיליאראד מ"ק. הסכר נתן למצרים אפשרות לתגבר את ייצור החשמל שלה ולהפיק 2100 מגה-ווט, ובמיוחד לנהל מערכת מים מתוחכמת. הופסקו השטפונות העונתיים, שפגעו בקהיר ובאזורים השונים, והמים נאגרו מאחורי הסכר והופנו לשתייה ולחקלאות במהלך כל השנה. כך הגדילה מצרים את השטחים החקלאיים המושקים שלה בעשרות אחוזים.
מצרים נשארה מדינה חקלאית ועל כן אינה יכולה לתאר את קיומה ללא זרימה חופשית של המים בנילוס וניצולם למטרותיה השונות.
הנילוס כמקור למשבר בין מצרים למדינות האפריקה השונות
אלא שב-50 השנים האחרונות חלו התפתחויות חשובות באפריקה. מדינות היבשת יצאו לעצמאות, אוכלוסיתן גדלה והן זקוקות למים כדי לענות על צרכיהן בשתייה, בחקלאות בתעשיה ובייצור חשמל. בעשר השנים האחרנות הן ניהלו שיחות בנושא עם מצרים, שהתעלמה מצרכיהן וסרבה בכל תוקף לאפשר להן לפתח את מקורות המים מן הנילוס העובר לפיתחן. מצרים טענה כי ההסכמים הבינלאומים אוסרים על כל פגיעה במכסת המים שלה ויש לה את הזכות לפקח ולמנוע הקמת כל מפעל שעלול להפחית ממכסתה. מצרים אף הפעילה לחצים על הבנק העולמי כדי שימנע את מימון הקמת מפעלי מים לאורך הנילוס, ומפעם לפעם אף איימה להפעיל כוח נגד מדינות סוררות.
המשבר בין מצרים לבין מדינות אפריקה של מעלה הנהר נחשף בכנס שהתקיים בשרם אל-שייח' ב- 14 במאי 2010. מדינות אלו הציגו בפני מצרים הסכם חדש, הסכם אנטבה, שגיבשו למען שיתוף פעולה בין כל מדינות הנילוס, המבטל את ההסכמים הקודמים ואשר מבוסס על חלוקה מחדש של מי הנהר באופן שיענה על צורכי כל המדינות בצורה מאוזנת. מצרים דחתה את ההסכם החדש תוך התבססותה על הסכמי 1929 ו-1959. בתגובה הודיעו מדינות אפריקה כי הן פותחות את ההסכם לחתימת כל מדינות אגן הנילוס ובתום שנה הוא יכנס לתוקפו.
מאז לא הפסיקו מצרים ומדינות מעלה הנהר להתכתש ביניהן. לא מצרים של מובארק ולא מצרים של השלטון הצבאי אחרי נפילתו של מובארק היו מוכנות להיכנס לדיון מעשי עם מדינות אפריקה, ואלו המשיכו בתכנון סכרים בהיענות לצורכי הפיתוח שלהם. אתיופיה, שם נמצא מקורו של הנילוס הכחול, המזרים לנילוס כ-85 אחוז ממימיו, היא המדינה הגדולה באזור ואוכלוסייתה תעלה בעשורים הקרובים על זו של מצרים. היא פתחה בבנייתם של סדרה של סכרים, כאשר המפורסם מביניהם הוא סכר הרנסנס (התחייה), שאמור לאגור מאחוריו 200 מיליארד מ"ק מים ולהפיק 6000 מגה-ווט חשמל. לחציה של מצרים לא הועילו, למרות המגעים בין שתי המדינות שנמשכו בשנתים האחרונות. לאתיופיה אין ברירה אחרת אלא לפתח את מקורותיה ומצרים תקועה בעמדתה כי ההסכמים הקודמים מקנים לה את הזכות לפקח על מי הנילוס.
אתיופיה מצהירה: נטה זמנית את ערוץ הנילוס
ההלם במצרים התרחש לאחר ששעות ספורות אחרי שהנשיא מורסי נועד עם ראש ממשלת אתיופיה, היילמרים דסלן, הפתיעה אתיופיה ופרסמה הודעה בה הצהירה כי בימים הקרובים תטה זמנית את ערוץ הנילוס לשם השלמת בניית הסכר. הפגיעה בנפש המצרית היתה עמוקה. לא רק העלבון לנשיא מורסי, שלא נאמר לו מאומה על כך, אלא שגם המצרים עצמם חשו כאילו הבסיס ההיסטורי לקיומם נשמט מתחתם. הם מתקשים להפנים כי חלו שינוים גדולים באזור ובעולם כולו וכי יש צורך בשיתוף פעולה עם השכנים על מנת למצוא פתרונות שיספקו את הכלל. אתיופיה טוענת כי לא תהיה פגיעה בכמות המים המגיעה למצרים. היא תתחיל לאגור את המים מאחורי הסכר רק בשנה הבאה ותשלים את מילוי האגם החדש ב-2017. המצרים לעומת זאת חוששים כי תפחת מכסתם, שהרי האתיופים יעכבו את זרימת חלק מן המים כדי למלא את האגם החדש שלהם. מכסת המים השנתית לנפש לשנה במצרים עומדת על 759 מ"ק, כמות שהיא כבר מתחת לקו התחתון המוגדר על ידי האו"ם ב- 1000 מ"ק.
במצרים נמצאת במבוכה גדולה. מצרים הרשמית, דהיינו הנשיאות, אמנם חוזרת ואומרת כי לא תרשה פגיעה במכסתה של מצרים, אך עם זאת היא מנסה להרגיע וטוענת כי מוקדם מדי לקבוע האם אכן תפגע מכסת מצרים וכי יש צורך להמתין למסקנות הוועדה המשולשת שהורכבה מנציגי מצרים, סודאן ואתיופיה. הוועדה הגישה את מסקנותיה הראשונות לנשיא בראשית השבוע. מתברר כי אכן קיימת האפשרות כי תפגע מכסתה של מצרים, אך יש צורך במחקר נוסף.
דרישה לעמידה תקיפה מול אתיופיה
מאידך, נשמעים קולות של פוליטיקאים הדורשים עמידה תקיפה מול אתיופיה ומדינות מעלה הנהר. יש אף קולות הקוראים לאיים בהפעלת כוח, כלומר להפציץ את הסכר. קבוצות של אסלאמיסטים כבר קוראות לפתוח בג'יהאד נגד אתיופיה. אחרים, כמו חמדיין סבאחי, ראש התנועה העממית הנאצרית, קוראים להעניש את אתיופיה. סבאחי דורש למנוע מאוניותיה של אתיופיה לעבור בתעלת סואץ. הוא גם קורא ליישם מהלך דומה לגבי אוניותיהם של איטליה, ארה"ב וישראל, שלדבריו ממנות את הקמת הסכר. לעומתו אמרה דווקא בתו של נאצר, הפרופ' למדעי המדינה הודא עבד אל-נאצר, כי על מצרים לכבד את אמנת קונסטנטינופול מ-1888, שקבעה את חופש המעבר בתעלת סואץ בזמני שלום ומלחמה, פן הפרתה החד צדדית תפגע במצרים ובספנות הבינלאומית.
שר ההשקיה הנוכחי, מוחמד בהאא' אלדין, ניסה להרגיע ואמר כי אופציית הפעלת הכוח לא תפתור את הבעיה ויש להמשיך במו"מ. הוא הדגיש כי כיום מצרים נמצאת כבר בגירעון של 7 מיליארד מ"ק, שרק ילך ויגדל. בשנת 2050 תמנה מצרים150 מיליון איש והגירעון של המים יעמוד על כ-21 מיליארד מ"ק בשנה. לעומתו שר החקלאות הקודם, מוחמד נסר אלדין, אמר כי בניית הסכר כמוה כהפעלת צבא נגד מצרים.
סודאן מנצלת את מצוקת מצרים
מצרים אף ספגה מכה מצידה של סודאן, הנחשבת כבעלת בריתה בכל הנוגע לבעיית הנילוס. קולות שנשמעו מחרטום אמרו כי סודאן מעריכה כי לא תנזק מהסכר האתיופי. מקורות עלומים אף הציעו כי סודאן תנצל את מצוקתה של מצרים כדי שזו האחרונה תעשה ויתורים לסודאן בסכסוך בין שתי המדינות על על אזורי חלאייב ושלאתין – שטח נרחב בין סודאן למצרים על שפת הים האדום הנמצא תחת שלטון מצרי וסודאן תובעת אותו. נכון הוא שסודאן אינה במצוקת מים, שכן כמות הגשמים הענקית המשקה את מרחביה יכולה לכסות חלק ניכר מצרכיה, בעוד מצרים היא מדינה שכונה חסרת גשמים, להוציא כמות זעומה בצפונה.
ישראל מואשמת בהסתת אתיופיה נגד מצרים
באשר לישראל, שמה מופיע ברבות מן הכתבות הדנות בנושא. היא מואשמת בהסתתה של אתיופיה נגד מצרים ואף בכך שנתנה סיוע חקלאי לאתיופיה וגרמה להגברת צורכיה במים. במצרים רוצים לשכוח כי ישראל העניקה לה סיוע טכנולגי נדיב בתחום החקלאות בשנותה-80 וה-90, דווקא במטרה לקדם את גידול הירקות והפירות באדמות הקלות של המדבר. החקלאות המצרית כיום מבוססת על הטכנולוגיה הישרלאית בתחום ההשקיה בטפטוף ועל הזנים הישראלים בגידולי ירקות ופירות. אלפי מצרים השתלמו בקיבוץ ברור חיל ולמדו שם את העקרונות הבסיסים של החקלאות המודרנית. המטרה של השיתוף הפעולה הישראלי-מצרי הייתה לנצל את אדמות המדבר הנרחבות והלא מעובדות ולחסוך במים.
מצרים העדיפה להתעלם להגיע להתיאום
למצרים היה זמן רב, עוד בתקופתו של מובארק, לפעול לשיתוף פעולה עם מדינות מעלה הנהר, למצוא פתרונות ולהגיע להסכמה. הכתובת הייתה על הקיר. היה ברור כי פיתוחן של מצרים עצמה ושל מדינות מעלה הנהר תגדיל את הצורך בתיאום בין כל המדינות על בסיס הבנה וכיבוד צורכי האחר וכי יש צורך לשנות את הסכמי העבר. אלא שבמצרים התעלמו מכל זאת. לא הייתה אופוזיצייה ראויה לשמה שתעלה את הנושא על סדר היום והתקשורת לא הייתה חופשית לפרסם דעות או מחקרים על בעיות מסוג זה שהיו יכולים להיחשב כפוגעים בהסכמה הלאומית ובמעמדה של מצרים.
במדינות אגן הנילוס יורדים כל שנה כ-1600 מיליארד מ"ק גשם ורק 85 מיליארד מגיעים לנהר. חלק גדול מהמים שכבר הגיעו אובד בדרך בהתאדות והתפתחות ביצות ואצות המאיטות את הזרימה. שיתוף פעולה בין כל ארצות אגן הנילוס במימון הבנק העולמי ומדינות שונות יכול היה להגדיל משמעותית את כמות המים המגיעה לנילוס על ידי בניית תעלות הכוונה של המים או תעלות העוקפות את אזורי הביצות, כמו תעלת ג'ונגלי, שסודאן מנסה לבנות מזה 20 שנה ללא הצלחה, כאשר חלק מהסיבה לכך היא המלחמה שהייתה בין הצפון לדרום. עכשיו עומדת מצרים בפני שוקת שבורה. מאזן המים שלה נמצא בגירעון ההולך וגדל עם ריבוי האוכלוסין והיא חוששת שקבלת הסכם אנטבה תגביר את הגרעון ועלולה לגרום לאסון חקלאי ואולי אף להוביל לרעב. אפילו עכשיו אינה מוכנה להודות עדיין כי המציאות השתנתה ומחייבת שיתוף פעולה עם ארצות אפריקה. הדיפלומטיה המצרית ספגה מהלומה.
על מצרים להתעשת, להכיר במציאות ולפתוח במו"מ עם מדינות מעלה הנהר כדי להגביר את כמות המים המגיעה לנילוס ולהסכים לחלוקה שתענה על צורכי כל המדינות.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
