עבור לתוכן העמוד
Menu

אבו מאזן מאמץ רטוריקה של ערפאת

נאומו של “נשיא מדינת פלסטין”, מחמוד עבאס (אבו מאזן) לרגל יום ה”נכבה” ה-65 שחל ב-15 במאי 2013, ביטא נאמנה את קווי היסוד המדיניים של הרשות הפלסטינית בהתמודדות עם האתגרים מבית ובמערכה נגד ישראל מבית מדרשו של יאסר ערפאת. אבו מאזן שם דגש בדבריו על המאזן החיובי של המאבק הפלסטיני לעצמאות, תוך שהוא סוקר בהרחבה את ההישגים המדיניים […]

נאומו של “נשיא מדינת פלסטין”, מחמוד עבאס (אבו מאזן) לרגל יום ה”נכבה” ה-65 שחל ב-15 במאי 2013, ביטא נאמנה את קווי היסוד המדיניים של הרשות הפלסטינית בהתמודדות עם האתגרים מבית ובמערכה נגד ישראל מבית מדרשו של יאסר ערפאת.

אבו מאזן שם דגש בדבריו על המאזן החיובי של המאבק הפלסטיני לעצמאות, תוך שהוא סוקר בהרחבה את ההישגים המדיניים שקרבו את הפלסטינים להשגת יעדיהם. בראש ההישגים מציין אבו מאזן את ההכרה של האו”ם בפלסטין כמדינה במעמד של מדינה משקיפה, את ההצטרפות של מדינת פלסטין למוסדות בינלאומיים, התמיכה הבינלאומית המלאה בהקמת מדינה פלסטינית, הדיון באיחוד האירופי על החרמת תוצרת ההתנחלויות, התמיכה של דעת הקהל העולמית בעניין הפלסטיני, ובכלל זה ההתגייסות של “פעילי שלום” זרים וישראליים לימין הפלסטינים.

אבו מאזן נמנע מלהזכיר את חמאס בשמו וניכר כי הצגת רשימת ההצלחות (“המצב המדיני טוב עשרות מונים מהעבר”) הייתה חיונית עבורו כדי להמחיש לעם הפלסטיני שהדרך המדינית של הרשות הפלסטינית – לה מתנגד בתוקף חמאס, שרואה בתהליך אוסלו “אסון” – היא זו שהביאה את העם הפלסטיני כמטחווי קשת ממימוש יעדיו האסטרטגיים.

מסר של ההכאה על חטא נעדר, כתמיד, מהנאום. אבו מאזן הזכיר את המאבק המזוין כגורם שסייע לעם הפלסטיני להגיע לעמדה המדינית המשופרת, והוא שיבח את כל הפלסטינים שנהרגו (שהידים) במאבק, בציינו, כי ה”שהידים”, הפצועים והאסירים (הווה אומר: טרוריסטים שהורשעו בדין) הם “בעלי זכות”.  מדברים אלה משתמע, כי אבו מאזן אינו מבחין בין מאבק לגיטימי לבין טרור המכוון נגד אזרחים, שהוא בבחינת “פשעי מלחמה” על פי החוק הבינלאומי. לדידו, כולם כאיש אחד, גם משלחי המחבלים המתאבדים ורוצחי עשרות ישראלים ראויים לכבוד ולהערכה על פועלם למען העם הפלסטיני, ובזכות מעשיהם הם זכאים לחירות. התייצבותו של אבו מאזן לימין הטרוריסטים הפלסטינים כה איתנה ומושרשת, והיא מקבלת ביטוי בתנאי שהוא הציב, ולפיו: “לא יהיה שלום ללא שיבת האסירים בני החורין לחיק בני משפחותיהם”.

לשאלת ההסדר המדיני עם ישראל התייחס אבו מאזן באומרו כדלהלן: “אנו רואים בחיוב את המאמצים הבינלאומיים להגיע לפתרון של שתי מדינות וסיום הכיבוש מ-67… אנו דבקים בעקרונותינו הלאומיים העולים בקנה אחד עם הלגיטימיות הבינלאומית, ולפיה תוקם מדינה עצמאית שבירתה ירושלים ויהיה פתרון צודק לבעיית הפליטים על פי החלטה 194 של האו”ם. לא נסכים לתכניות (מדיניות) שתגרענה מזכותנו למדינה חופשית בעלת ריבונות מלאה על כל האדמות שנכבשו ב-67, על הגבולות ומשאבי הטבע”.

באופן מסורתי נמנע אבו מאזן מלשלב בנאומיו את המילה “פשרה”, ואת מקומה תופסת המילה “צדק”, כלומר – דבקות בעמדות היסוד מבלי לבטא נכונות כלשהי לגמישות מדינית. המשפט שנבחר בקפידה, ולפיו “אנו דבקים בעקרונותינו הלאומיים העולים בקנה אחד עם הלגיטימיות הבינלאומית” ממחיש היטב את תפיסתו של אבו מאזן בעניין זה, וזו מקבלת חיזוק בפסקה האחרונה לנאומו בו אמר: “ביום ציון הנכבה אנו מחדשים את השבועה לשהידים, למנהיג… יאסר ערפאת… לא יהיה ויתור על זכויותינו ולא ויתור על גרגר אדמה מירושלים… והמדינה בעלת הריבונות בוא תבוא…”.

המילה “צודק” הופיעה בנאום גם בהקשר של פתרון בעיית הפליטים: “יהיה פתרון צודק לבעיית הפליטים על פי החלטה 194 של האו”ם”. “צודק” אינו “פשרה”, ולכך מתייחס “חוק זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים” שאושר על ידי אבו מאזןעצמו ב-2008, שמבאר את משמעות “הצדק” כדלהלן:

  • סעיף 3 – “זכות השיבה היא זכות טבעית אישית, קיבוצית, אזרחית, פוליטית העוברת מאב לבן ואינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו, ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה”.
  • סעיף 5 – “אסור ליישב את הפליטים הפלסטינים או לעקור אותם [ממקומם] כחלופה לזכות השיבה”.
  • סעיף 6 – “הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה”.

על פי החוק הפלסטיני, המחייב את הרשות הפלסטינית, ובראשה אבו מאזן, אין כלל ערך לניהול מו”מ על שיבת הפלסטינים, כיוון ש”זכות השיבה” מופקעת בשם “הצדק” מהנושא ונותן הפלסטיני, ומופקדת היא בידי הפליטים עצמם, והסכמים מדיניים כלשהם אין בסמכותם לבטלה או לשנותה.

נאמן לדרכו בסוגייה זו הבהיר אבו מאזן, כי שהותם של הפלסטינים במדינות ערביות זמנית בלבד עד לרגע השיבה לפלסטין. בכך, שולל אבו מאזן כל אפשרות ליישובם של הפליטים הפלסטינים מחוץ לפלסטין כפתרון אפשרי לבעיית הפליטים, ואדרבא הוא רואה בהם נכס דמוגרפי חשוב במערכה על פלסטין. בדומה ליאסר ערפאת בשעתו גם אבו מאזן בחר להציב את ירושלים במוקד, כשהוא מזהיר “אל-אקצא בסכנה” ומבקש סיוע ערבי, ובפרט לחיזוק העמידה האיתנה בירושלים. בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני שימשו לאחת ירושלים ומסגד אל-אקצא כגורמים המניעים ביד מכוונת פעולה אלימה של ההמונים כנגד הנוכחות היהודית.

בשורה התחתונה – מבחינתה של ישראל אין בשורה בנאומו של אבו מאזן, הדבק ברטוריקה שאפיינה רבים מנאומיו של ערפאת. אבו מאזן מעדיף את השימוש בכלים המדיניים להשגת יעדיו בשלב הנוכחי. שינוי במאזן הכוחות האזורי, אם כפועל יוצא ממהפכות האביב הערבי ואם בנסיגה ישראלית חד צדדית (או תחת לחץ בינלאומי) לגבולות 67, עשוי להניעו לאמץ אסטרטגיה אחרת למימוש “הצדק הפלסטיני”, באופן התואם את תכנית השלבים מ-74, שהוא היה אחד מהוגיה.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

מקורות:

http://wafa.ps/arabic/index.php?action=detail&id=153735

https://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?FID=813&DBID=1&LNGID=2&TMID=99&IID=26093