נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, דחה בקולניות את הפצרתה של ארה"ב והודיע כי אינו מוותר על ביקורו המתוכנן בעזה, אחרי ביקורו אצל הנשיא אובמה בוושינגטון, בסוף חודש מאי.
הפצרתה של ארה"ב והתעקשותו של ארדואן חושפים את פערי העמדות בין שתי המדינות לגבי תפקידה של טורקיה במזה"ת. ארה"ב רואה בטורקיה מופת לשאר מדינות "האביב הערבי", שיפתחו משטר אסלאם מתון המנוהל כמו טורקיה באמות מידה מערביות ודמוקרטיות. על פי כמה מקורות, שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, הבטיח לארדואן כי אם אכן ימלא את התפקיד הממתן של התנועות האסלאמיות במזה"ת תגדיל ארה"ב את לחציה על האיחוד האירופי לקבל סוף סוף את טורקיה כחברה מן המניין באירופה.
אבל לארדואן יש קונספציה הפוכה. הוא לא רוצה למתן את המהפכות האסלאמיות בעולם הערבי אלא דווקא להסלים אותן. הוא רואה בבעיה הפלסטינית מנוף לאיחוד תנועות האחים המוסלמים השונות תחת דגל אחד. יש לחשוש כי האופן הפרובוקטיבי בו נהג כלפי קרי עלול להכתיב את הטון גם בביקור בעזה, שיהיה פרובוקטיבי וחוצב להבות.
תנועת חמאס חששה כי ביקורו של ארדואן נועד דווקא לשרת את הקונספציה של ארה"ב, כלומר להפעיל לחץ על חמאס לזנוח את הטרור ולקבל את תנאי הקוורטט הבינלאומי, ותמורת זאת להימחק מרשימת ארגוני הטרור. למשמע התגרותו של ארדואן בארה"ב הוציאה תנועת חמאס הודעה מיוחדת ובה קבעה כי טורקיה איננה רפובליקת בננות של ארה"ב. כלומר, חמאס מבינה שארדואן לא מגיע כדי להרגיע אלא כדי להסלים.
יש לחשוש כי אחרי עזה טורקיה תעלה על ראש שמחתה את בעיית ירושלים. כבר עתה תנועות האחים המוסלמים מדגישות את החובה "לשחרר את אל-אקצא", ויש לחשוש כי טורקיה תנסה להוביל את המערכה הזאת.