להסכם בין אש"ף לירדן על ירושלים יש היבטים בינערביים, ולא רק בהצגת עמדה מאוחדת על ירושלים מול ישראל. בבסיסו, אש"ף וויתר למעשה לירדן על ניהול ענייני מסגד אל-אקצה, וייצוג האינטרסים המשותפים במקומות הקדושים. בכך הודיע אש"ף בגלוי כי למרות שפלסטין הוכרה כמדינה משקיפה באו"ם, כולל מזרח ירושלים, ירדן ממשיכה לנהל את העניינים במקומות הקדושים. הצורך בהסכם נבע מן המחלוקת בין אש"ף לירדן לגבי אונסק"ו, שכן אחרי שהמדינה הפלסטינית התקבלה לארגון נתעוררה השאלה האם ירדן או אש"ף ייצגו את העניין הערבי. הפלסטינים ניסו לדחוק את ירדן ולתעל את ירושלים במאבק נגד ישראל, אבל במהרה הבינו כי סכסוך עם ירדן ינתק אותם מן העולם הערבי, והכירו במגבלות כוחם. בהסכמי השלום הכירה ישראל במעמד ירדן, בעוד ישראל דוחה את ההכרה במעמד אש"ף עד אחרי סיום השיחות על ירושלים.
להסכם הזה עלולות להיות השלכות בינערביות. הסכם זה היה למעשה גיבוש בכתב של הבנות בעל פה בין ערפאת למלך חוסיין, שעל פיהם גם אחרי הודעת הניתוק מן הגדה, הווקף הירדני ימשיך לנהל את העניינים ברחבת המסגדים. חרף ההבנות בעל פי, הפלסטינים ניסו לדחוק את רגלי הירדנים ולקדם כלי קודש הקשורים באש"ף, והדבר גרם למחלוקות ולחיכוכים שנמשכו עד היום.
פירוש ההסכם הוא כי הוקפא הסטטוס-קוו ביניהם והם יאחדו שורות מול סכנות משותפות, ובראש ובראשונה מול סכנת האחים המוסלמים בראשות ראיד סלאח. האחים המוסלמים רואים בהשתלטות על רחבת המסגדים יעד אסטרטגי שיאחד את כל תנועות האחים המוסלמים, הצוברות כוח ברחבי המזרח התיכון, ויהיה האתר להכרזת הח'ליפות. ההשתלטות על אל-אקצה אמורה גם להקרין גם על קהילות המוסלמים באירופה לקראת ההשתלטות על היבשת הנוצרית.
אבל יש לכך השלכה גם מן הכיוון ההפוך, מהכיוון הסלפי: הדת הווהאבית סולדת ממקומות קדושים והיא הורסת אותם בכל רחבי האזור. אלקאעידה לא מזכירה את עניין שחרור ירושלים, שהיא סיסמא מובהקת של האחים המוסלמים. בראשית דרכם פסלו הווהאבים גם את פולחן העלייה לרגל למכה ומדינה אבל השלימו עם כך במרוצת הזמן.
לסעודיה יש רגישות מיוחדת לירושלים, מכיוון שההכרה בהאשמים כשומרי המקומות הקדושים משמרת את הסכסוך הישן בין השושלות של בית סעוד וההאשמים, מכיוון שבית סעוד גירש את ההאשמים מן החיג'אז, היכן שהיו שומרי המקומות הקדושים. שמירת התואר הזה לגבי ירושלים משמר- בעיני הסעודים – את שאיפות ההאשמים לחזור למכה, וכעת הצטרף אש"ף בגלוי להכרה הזאת. בהסכם עצמו יש התייחסות להאשמים כ"שריפים" שהיה תוארם בשנות שלטונם על מכה, התייחסות שלא תוכל להתקבל בעין יפה בריאד.
ירדן ואש"ף כבר חשו בכתף הצוננת בוועידת דוחה האחרונה. המלך עבדאללה מיהר לעזוב אחרי נאומי הפתיחה, ומדינות המפרץ שוב דחו את הבקשה הפלסטינית לרשת בטחון כלכלית. יתר על כן, לראשונה חמאס העלה את הדרישה לייצג את הפלסטינים בוועידות הפסגה, ואיש לא השמיע התנגדות, מלבד מאבו מאזן. אחר כך יזמו מדינות המפרץ מפגש בין אבו מאזן לחאלד משעל, שבו שניהם היו בעלי מעמד שווה, כלומר: ראשית המהלכים לדחיקת ההכרה באש"ף כנציג לגיטימי יחיד של הפלסטינים.
אם כך, הסכם בין אש"ף לירדן הביא לאיחוד כוחות מול האחים המוסלמים, ובהם חמאס, אבל יצר חזית נגד הסלפים והמעצמה העומדת מאחוריהם – ערב הסעודית, וקשה להעריך לאן תוביל התגבשות הכוחות החדשה.