אף שלזהותו של מזכיר ההגנה הבא של ארה"ב עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על ישראל, יש לשמור מרחק מהדיון הפנים-אמריקני לגבי מועמדותו של הסנאטור לשעבר צ'אק הייגל לתפקיד. בה בעת, אי אפשר להתעלם מהיבט אחד של הסוגיה הנוגע להיסטוריה של יחסי ארה"ב-ישראל. לאחרונה ניסה דיוויד איגנטיוס, אחד מבעלי הטורים המובילים ב"וושינגטון פוסט", להשוות בין השקפת עולמו של הייגל לזו של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שנאלץ להתמודד עם מבצע משותף של בריטניה, צרפת וישראל נגד מצרים שבראשות נאצר. איגנטיוס מציין במיוחד כיצד ב-1956 אייזנהאואר היה מוכן להשתמש באיום של סנקציות במטרה לכפות על ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, לסגת מסיני. אך האם נכון לראות במדיניות הפעלת הלחץ על ישראל של אייזנהאואר סיפור הצלחה שפעל לטובת האינטרס האמריקני? האם אייזנהאואר עצמו היה מעוניין להיזכר כבעל מורשת זו?
בספרו "Eisenhower And Israel", שהתפרסם ב-1993, חושף פרופ' יצחק אלטרס כי אייזנהאואר התחרט על מדיניותו ב-1956. בפגישה שהתקיימה ב-1965 עם המנהיג היהודי הרפובליקני מקס פישר, אמר אייזנהאואר: "אתה יודע מקס, במבט לאחור על סואץ, אני מתחרט על מה שעשיתי. מעולם לא הייתי צריך ללחוץ על ישראל לסגת מסיני". ריצ'רד ניקסון, שהיה סגנו של אייזנהאואר, אישר את הדברים ואף טען שאייזנהאואר אמר כי משבר סואץ היה המחדל הגדול ביותר במדיניות החוץ של ממשלו.
מדוע שינה אייזנהאואר את דעתו? המחשבה המקורית של ממשלו היתה שהתרחקות מישראל תסייע בהקמת מערכת בריתות במזרח התיכון במסגרת המלחמה הקרה – דוגמת ברית בגדאד המפורסמת – ותעזור לארה"ב לבלום את בריה"מ. אך אסטרטגיה זו חזרה כבומרנג. בפועל, תמיכתו של אייזנהאואר בנאצר ב-1956 חיזקה משמעותית את המנהיג המצרי והובילה לגל של מהפכות ברחבי העולם הערבי, שהצריכו בסופו של דבר התערבות מערבית צבאית בלבנון ובירדן. בהמשך, כתוצאה מהסערה המהפכנית שבאה אחרי משבר סואץ, הופל המשטר ההאשמי בעיראק ב-1958; המנהיגים החדשים חיקו את נאצר ואימצו אוריינטציה אנטי-מערבית. ברית בגדאד, בחסות ארה"ב, התרסקה, ובריה"מ הצליחה להקים בסיסים ברחבי האזור.
גישתו החדשה של אייזנהאואר, שהשתנתה לאחר כהונתו, השפיעה ישירות על המזרח התיכון ערב מלחמת ששת הימים. עשור קודם לכן, ב-1957, אמר מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס לאבא אבן, ששירת בתפקיד כפול כשגריר ישראל בארה"ב ובאו"ם, כי הצהרות אמריקניות ביחס לנסיגה ישראלית מסיני יהיו "חסרות תוקף מחייב". עם זאת, כאשר טילפן הנשיא לינדון ג'ונסון לאייזנהאואר, במאי 1967, ושאל לגבי החלטתו האחרונה של נאצר לחסום את חופש השיט של ישראל במפרץ אילת, הצהיר אייזנהאואר כי ארה"ב "התחייבה" בזמנו לישראל שאם המצרים יסגרו בכוח את מיצרי טיראן לכלי שיט ישראליים, האחרונה תהיה רשאית לממש את זכותה להגנה עצמית.
ביל קוואנדט, שפעל בתקופת כהונתם של ניקסון וקרטר, כתב כי לאחר מלחמת ששת הימים היו הנשיא ג'ונסון ויועציו נחושים שלא לאמץ את גישתו של אייזנהאואר מ-1956. הם סירבו לאלץ את ישראל לסגת משטחים שצה"ל כבש במלחמה, בלי שיושג תחילה הסכם שלום. החלטה זו הפכה לעיקרון מרכזי בהחלטה 242 של מועצת הביטחון. אייזנהאואר ייזכר תמיד כמפקד כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהביס את גרמניה הנאצית וסייע בהצלת שארית הפליטה של יהדות אירופה. מדיניותו במשבר סואץ היא כזו שאייזהאואר עצמו לא היה רוצה להיזכר לפיה, כל שכן תאומץ על ידי ממשיכיו.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"