הנשיא ברק אובאמה ביקש בצדק ממחמוד עבאס, הלוא הוא אבו מאזן, שלא לנסות לשדרג את מעמדה של המשלחת הפלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם לסטטוס של מדינה משקיפה במהלך חודש נובמבר. בהצעת ההחלטה שהמשלחת הפלסטינית הפיצה נטען כי "הבסיס" לגבולות המדינה המוצעת הוא "הגבולות שלפני 1967", וכי המתווה הסופי של הגבולות "ייקבע בשיחות הסדר הקבע". למעשה, היוזמה הפלסטינית מנסה להשתמש בגוף האו"ם כדי לקבוע את הפרמטרים של נושא ליבה משמעותי שאמור להיות מוכרע בשולחן המו"מ. כך, היא מהווה הפרה יסודית של הסכמי אוסלו.
בשלהי 1997 ישראל עמדה בפני יוזמה פלסטינית דומה באו"ם. המשלחת הפלסטינית בקשה לשדרג את מעמדה בעצרת הכללית, במטרה לקבל את הזכויות שמקבלות מדינות עם חברותן המלאה באו"ם. באופן רשמי טענה המשלחת כי כמשקיפה היא אינה יכולה להוציא לפועל כראוי את הפעולות שאותן תיכננה, אך מטרתה האמיתית היתה לקבל הכרה סמלית כמדינה בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית.
ארה"ב התנגדה ליוזמת השדרוג הפלסטינית, אבל שלא כמו במועצת הביטחון, היא לא נהנתה מזכות וטו בעצרת הכללית. במקרה זה ישראל לא יכלה להסתמך על וושינגטון לבדה והיא היתה זקוקה לאסטרטגיה אחרת. המפתח להתנגדות ליוזמה הפלסטינית נמצא אצל האיחוד האירופי. אף שב-1997 היו רק 15 מדינות חברות באיחוד (כיום יש 27 חברות), השפעתו בפועל רחבה הרבה יותר. מניסיוני למדתי כי כאשר שגרירים שאינם אירופאים נשאלים כיצד יצביעו בעצרת הכללית על הצעה שנויה במחלוקת בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, רבים מהם משיבים כי יפעלו לפי ההצבעה האירופית. הדבר נכון לגבי מדינות רבות, מארגנטינה ועד יפן.
במחצית הראשונה של 1997 המדינה ששימשה הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי היתה לוקסמבורג. שגרירה ביקש מהאו"ם, בשם האיחוד האירופי, לבחון מדוע זכויותיה של המשלחת הפלסטינית כה מוגבלות, כפי שטען המשקיף הפלסטיני. אף שהדעות באיחוד האירופי בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני הן מגוונות, אירופה שאפה להציג חזית מאוחדת. כך התהווה קונצנזוס באיחוד האירופי. שגרירי האיחוד הציעו תיקון לבקשת השדרוג הפלסטינית, שדרש דו"ח ממזכ"ל האו"ם בנושא זה לפני שעוברים להצבעה.
בהליך המקובל באו"ם העצרת הכללית מצביעה על תיקונים לפני שהיא מצביעה על החלטה חדשה. המדינות הערביות טענו שההצעה האירופית אינה תיקון להצעה המקורית אלא הצעה נפרדת, שעליה צריך להצביע מאוחר יותר. כדי ליישב את המחלוקת הטכנית בין המדינות הערביות לאיחוד האירופי, נשיא העצרת הכללית קרא להצבעה. לבסוף, העצרת הכללית של האו"ם החליטה ברוב של 65 מול 57 שההצעה האירופית היא תיקון וכי יש להצביע עליה קודם. בעקבות תבוסתן על ידי הקואליציה האירופית-ישראלית בנושא טכני, החליטו המדינות הערביות לסגת מבקשת השדרוג עבור הפלסטינים. כעבור שנה הן חזרו עם גירסה מדוללת של אותה ההצעה, שאותה קיבל האו"ם.
השנה לישראל אין אפשרות להתעלם מהצעד הפלסטיני בעצרת הכללית, מכיוון שבעקבותיו עלולים להגיע צעדים חד-צדדיים נוספים שייעשו על ידי עבאס ושיאפשרו לו להתקדם בעקביות לעבר מדינה עצמאית בקווי 1967. סירובו של עבאס לבקשת אובאמה יפגע במאמצי ארה"ב לחדש את התהליך המדיני ועלול להוביל לתוצאות שקשה לנבא. ב-2012, כמו ב-1997, האיחוד האירופי הוא זה שיש ביכולתו לבלום את היוזמה של עבאס באו"ם. כאחד החותמים על הסכמי אוסלו, האיחוד האירופי גם מחויב לכך שדבר זה לא יקרה.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
