בחירתו מחדש של הנשיא אובמה העלתה את השאלה באיזה אופן יתנהלו יחסי ישראל-ארה"ב במהלך כהונתו השנייה. מה שהעיב על יחסיו עם ישראל במהלך הכהונה הראשונה היה הפערים הרעיוניים העצומים בין ירושלים לוושינגטון בנושאי מפתח במזרח התיכון.
אובמה החל את כהונתו בניסיון לקדם מדיניות של הידברות (Engagement) עם איראן, בעוד ישראל, שהכירה היטב את שורת הניסיונות הדיפלומטיים הכושלים מול איראן, הבינה שטהראן מנסה למשוך זמן. ביחס לתהליך המדיני עם הפלסטינים, נראה שאובמה ראה בהסכם ישראלי-פלסטיני גורם דומיננטי ביציבות במזרח התיכון וכזה שיאפשר לארה"ב להסיר את המכשולים מיחסיה הקרובים עם העולם הערבי.
על פי ה"וושינגטון פוסט", במהלך פגישה מפורסמת עם מנהיגים יהודים שהתקיימה ביולי 2009, פגישה שצוטטה בהרחבה במהלך המירוץ לנשיאות, ביקר הנשיא אובמה את קודמו בתפקיד, הנשיא ג'ורג' בוש, בשל יחסיו הקרובים עם ישראל: "במהלך אותן שמונה השנים לא היה שום מרחק בעמדות בינינו לבין ישראל, ומה יצא לנו מכל זה? כאשר אין שום פער בין ישראל לבינינו, ישראל פשוט יושבת חסרת מעש, וזה שוחק את האמינות שלנו בעיני המדינות הערביות".
ההנחה בבסיס הפרשנות הזו של אובמה היתה שהמדיניות של "כתף קרה" כלפי ישראל תוביל אותה לוויתורים נוספים בתהליך המדיני, ובמקביל תרים את קרנה של ארה"ב בעיני העולם הערבי. ועדיין, גם לפי הגישה הזו, הממשל יכול היה לקיים קשרים צבאיים הדוקים בין שתי המדינות ואף להגביר את שיתוף הפעולה האסטרטגי עימן.
מה יקרה עכשיו? מדיניות החוץ של אובמה הורכבה מתערובת של אמונותיו האישיות ומתפיסות שרווחו בקרב מכוני המחקר שהקיפו את וושינגטון, והניבו את הרעיונות שעליהם הושתתה מדיניות החוץ האמריקנית ב-2009. אמנם, כסנאטור, אובמה הוכיח חשיבה עצמאית והביע התנגדות למלחמה בעיראק ב-2003, הרבה לפני שעמדה זו היתה פופולארית. אך באותה הנשימה, הקריאה להידברות עם משטר האייתוללות היתה כבר רווחת כאשר נכנס לתפקידו. תפיסה זו נתמכה על ידי מזכירי המדינה לשעבר כמו ג'יימס בייקר ואפילו הנרי קיסינג'ר.
גם את המקור לעמדותיו של אובמה ביחס לתהליך המדיני אפשר למצוא בגישות שאותן ניסו לקדם בוושינגטון בשמונה השנים שקדמו לבחירתו ב-2008. לאחר כישלון שיחות קמפ-דיוויד בשנת 2000 וכישלון שיחות טאבה ב-2001, נולדה תעשייה שלמה של בכירים-לשעבר בממשל קלינטון, שקידמו את התפיסה שטענה: כולנו יודעים כיצד ייראה הסדר שלום עתידי, וכל שעלינו לעשות הוא לבנות את הגשר שיוביל לשם. באותה תקופה היו גם בכירים לשעבר מישראל שהגיעו לוושינגטון וטענו שהצדדים היו ב"מרחק נגיעה" מהשגת הסכם, וכי הפערים היו מזעריים וניתנים לגישור.
בינתיים, בעוד הקונצנזוס האמריקני בדבר התהליך המדיני הלך והתרחב בקרב האליטות, אזרחי ישראל סבלו מאינתיפאדה שנייה, שהתאפיינה בגל פיגועי התאבדות ברוב הערים הגדולות בישראל, בעלייה תלולה בירי הרקטות בדרום הארץ בעקבות ההתנתקות, ולאחרונה במצב של חוסר ודאות כתוצאה ממהפכות האביב הערבי.
נכון הוא שהיו גם כמה בכירים מנוסים, כמו דניס רוס, שלא "קנו" את המיתוסים מקמפ-דיוויד ומטאבה. ועדיין, הבעיות שישראל נאלצה להתמודד איתן מול ממשל אובמה בכהונה הראשונה התבססו במידה רבה על מגמות רחבות שנגעו לפרספקטיבה של הממסד האמריקני ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כלומר, לא רק על תפיסות אישיות של אובמה עצמו.
יתרה מכך, בשנים שחלפו התברר לממשל אובמה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מורכב הרבה יותר מאשר תיאורי המומחים בוושינגטון ב-2009. בתחילת כהונתו הראשונה של אובמה הפלסטינים חשו שהם נתפסים בעיני הבית הלבן כבעלי ברית לשלום, ולכן הניחו שהלחץ הדיפלומטי יופנה בעיקר כלפי ישראל. אך מהר מאוד התחוור עד כמה מחמוד עבאס היה למעשה הפרטנר הבעייתי. ציפיותיו היו כה גבוהות, עד שהוא האמין שוושינגטון תגיש לו את ישראל על מגש של כסף. במאי 2009 הוא אמר לג'קסון דייל מ"הוושינגטון פוסט" שכל תפקידו הוא לחכות שממשל אובמה יכריח את ראש הממשלה נתניהו לקבל את הקפאת ההתנחלויות.
שנתיים לאחר מכן הוא כבר תקף את אובמה בראיון ל"ניוזוויק". מסתבר שהמציאות המזרח-תיכונית היתה חזקה יותר מהבדיות שבהן הלעיטו את הנשיא אובמה. כעת, סביר להניח שהנשיא לא ירצה לבזבז הון פוליטי יקר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא אם כן יש יסוד להניח שהצדדים קרובים להסכם.
מבחינה היסטורית, גם כאשר יחסי ישראל-ארה"ב היו מתוחים לאין שיעור יותר מאשר בתקופת אובמה, היתה זו המציאות המזרח-תיכונית שקירבה אותן שוב זו לזו. בין הנשיא אייזנהאואר לראש הממשלה בן-גוריון נתגלעו חילוקי דעות קשים ב-1956 בעקבות מבצע קדש. באותה תקופה ארה"ב ניסתה ליצור ציר של מדינות ערביות נגד בריה"מ שנקראה "ברית בגדאד". אך כאשר המשטר ההאשמי בעיראק התמוטט והכוחות הנאצריסטיים איימו על לבנון, שיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב העמיק והגיע לרף חדש.
באופן דומה, למרות היחסים המתוחים בין הנשיא בוש האב לראש הממשלה יצחק שמיר בנוגע לנושא ההתנחלויות, לאחר פלישת סדאם חוסיין לכוויית, ארה"ב וישראל התייצבו זו לצד זו, במהירות רבה, כבעלות ברית. בסופו של דבר, היחסים בין ישראל לארה"ב מבוססים על אינטרסים וערכים משותפים, ואלו ימשיכו להוות את הבסיס של מארג הקשרים בין המדינות בשנים הבאות.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
