עבור לתוכן העמוד
Menu

בזכות הכרעת מנהיגי חמאס

לאחרונה התקשורת מדווחת על מגעים מדיניים קדחתניים, בניצוחה של מצרים, שמטרתם  הפסקת הירי על ישראל וסיום הלחימה בעזה, דהיינו הסכם “תהדיאה” (רגיעה) חדש. במידה ויושג סיום שכזה, החמאס יראה בו ניצחון. סביר להניח כי הוא יכנס מיד עצרת המונית ויכריז על ניצחונו על הציונים. החמאס יקבל  את ההסכמות , אך הוא יפר אותן, כאשר  המצוקה […]

לאחרונה התקשורת מדווחת על מגעים מדיניים קדחתניים, בניצוחה של מצרים, שמטרתם  הפסקת הירי על ישראל וסיום הלחימה בעזה, דהיינו הסכם “תהדיאה” (רגיעה) חדש.

במידה ויושג סיום שכזה, החמאס יראה בו ניצחון. סביר להניח כי הוא יכנס מיד עצרת המונית ויכריז על ניצחונו על הציונים. החמאס יקבל  את ההסכמות , אך הוא יפר אותן, כאשר  המצוקה בה הוא נתון עתה תיעלם. הוא יפעל כפי שנהג הנביא מוחמד בזמנו עם בני מכה, שחתם איתם על הסכם “חודייבה” למשך עשר שנים, אך כעבור שנתיים הפר אותו, לאחר שצבר עוצמה צבאית להמשך מלחמותיו. חלומו של החמאס לגרור את צה”ל למלחמה בעזה ולגרום לו לנפגעים רבים, כפי שהמוסלמים במאה ה-7 בלמו את תקיפת “הכופרים” על העיר מדינה (מלחמת “החנדק”), ובסופו של דבר השיגו את הניצחון.

נטייתנו הטבעית שוחרת החיים והשלום מתנגשת עם תיאולוגית הלחימה של הג’יהאד האסלאמי, המשותפת לאלקאעידה, לחיזבאללה ולחמאס. לנוכח חולשתם של הארגונים הללו, יעדם הנוכחי הוא הצקה מתמדת ליריב ומניעת חיי שלווה  ממנו. מבחינתם, לא מדובר בהכרעה מלחמתית, שכן מלחמתם הנוכחית איננה על טריטוריה, אלא על שפיכת דם של האזרחים. ראיית המוות היא פסגת חייו של איש החמאס, היא שמדרבנת אותו להילחם עד מוות. הוא לוחם למען האסלאם ולמען הקמת החליפות האסלאמית, שמעצם הגדרתה אין לה גבולות. דוקטרינת מלחמה זו היא ארוכת טווח. לכן דרושה מנה גדולה של סבלנות, ובינתיים להסביר מציאות זו לידידנו.

ההכרזות על עוצמתו של צה”ל ודברי הפרשנות היומיים על הישגיו במערכה אינם מרתיעים את חמאס, משום שמלחמתו איננה בצה”ל אלא היא בבטן הרכה של המדינה – האזרחים בביתם והתלמידים בבתי ספרם. מלחמה זו, מבחינת ארגוני הטרור, היא פשוטה וזולה .

הכישלון להגיע להסדר עם הפלסטינים נובע מפערי הבנה בסיסיים של המנטאליות הפלסטינית  –  פת”ח וחמאס. שני הארגונים מסרבים לקבל ישות יהודית במזרח התיכון, אבל חמאס מתנגד לנוכחות מדינת ישראל ואילו הפת”ח, שאמנם הכיר בישראל בהסכמי אוסלו, איננו מכיר בה כמדינה יהודית. לכן חייבים להכיר את המנטאליות הפלסטינית שהמתבססת על רגש פונדמנטליסטי וקנאות דתית. מדובר בחברה מתוסכלת מכישלונות פוליטיים וחברתיים, המחנכת את בניה להטיל את כשליה על הקולוניאליזם והציונות, ומאז 1967 על “הכיבוש” הישראלי. לכן, אין לצפות לשינוי חיובי בקרב הפלסטינים, במיוחד לא בקרב החמאס, בעתיד הנראה לעין.

בשלב זה, חשוב לא ליצור תרחיש שבו חמאס יוצא מן המערכה הנוכחית עם “תמונת ניצחון”, אחרת נהיה צפויים למערכה קשה פי כמה בעתיד הקרוב. עלינו לשאוף למיטוט ראשי החמאס. ארגוני טרור, לאורך ההיסטוריה, הפסיקו להפיץ את אמנותם הרצחנית רק כאשר הם חוסלו. כך צריך לנהוג גם בחמאס ובמנהיגיו.