להתפתחויות הדרמטיות במצרים יש השלכות רבות בהיבטים שונים, וגם בעניין הפלסטיני. בשורה התחתונה ניתן לומר כי הדחת הגנרל טנטאווי וחבריו היא רוח גבית לחמאס ומכה קשה למוקטעה ברמאללה. ארמון הנשיאות בקהיר יהיה כעת קשוב יותר לחמאס בעוד אבו מאזן מאבד משענת מרכזית בעולם הערבי. בהקשר רחוק יותר עשוי עוד להתברר כי תהליך היפרדותה של עזה מן הגדה יואץ עד כדי נתק רשמי.
בהקשר המידי, עומד כעת לדיון מעמדו של מעבר רפיח. אם ידבק הנשיא מורסי בקוו התקיף והבלתי מתפשר שלו – הרי בסופו של דבר חמאס ייאלץ לוותר על המנהרות. השאלה היא מה יבוא במקומן. ההנהגה הצבאית המודחת עמדה על האינטרסים של רמאללה ודרשה לנהל את מעבר רפיח על פי ההסכם שנחתם בזמנו עם קונדוליסה רייס, ועל פיו הממשלה ברמאללה אחראית על המעבר. חמאס התנגדה להסכם הזה, ודרשה כי היא תנהל את הצד הפלסטיני של המעבר. חלק מרכזי משיחות הפיוס נועד להגיע להסכם בין חמאס לפתח על חידוש הסכם המעבר הישן.
כעת, עם התבססות שלטון האחים המוסלמים, עמדת חמאס תהיה נשמעת יותר מקולו של אבו מאזן, אם כי יש לצפות שבשלב הראשון ינסו לחדש את הפיוס, ובכלל זה את הסדרת הסכם המעברים הישן, הרי ניסיון זה ירד מן הפרק מהר מאוד, ויש לצפות כי מורסי יקבל את חמאס לפחות דה פקטו כמי שמנהל את מעבר רפיח. מהלך זה ידיח סופית את רמאללה ממעמדה בעזה: שמירת מעמד לגיטימי אבסטרקטי תוך היעדר מוחלט של נוכחות והשפעה בשטח.
טוב או רע לישראל? מצד אחד, אבו מאזן יאבד תנופה במעופו לקראת ניסיון נוסף לקבל הכרה כמדינה באו"ם, אבל מצד שני אין לדעת מה האחים המוסלמים וחמאס מתחמנים כדי להחדיר נשק מסוכן לעזה.