עבור לתוכן העמוד
Menu

מורשתו המדינית של יצחק שמיר

יצחק שמיר כיהן בתפקיד ראש הממשלה בתקופות המדיניות הקשות ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. הוא נכנס לתפקידו לאחר מלחמת לבנון (1982) ותחילתה של האינתיפאדה (1987), בתקופה שבה מסך הטלוויזיה הפך לראשונה לגורם דומיננטי שהשפיע על מעמדה של ישראל בדעת הקהל העולמית והביא ללחץ מדיני עליה. הוא לא הציב את עצמו לבד בחזית, אלא בחר לגבש קבוצה של […]

יצחק שמיר כיהן בתפקיד ראש הממשלה בתקופות המדיניות הקשות ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. הוא נכנס לתפקידו לאחר מלחמת לבנון (1982) ותחילתה של האינתיפאדה (1987), בתקופה שבה מסך הטלוויזיה הפך לראשונה לגורם דומיננטי שהשפיע על מעמדה של ישראל בדעת הקהל העולמית והביא ללחץ מדיני עליה. הוא לא הציב את עצמו לבד בחזית, אלא בחר לגבש קבוצה של שליחים מיומנים שמשימתם היתה לייצג את ישראל בשעתה הקשה, ובהם משה ארנס, דן מרידור, אהוד אולמרט ובמיוחד בנימין נתניהו.

אמת היא ששמיר לא חתם על הסכם היסטורי כלשהו עם אחת המדינות השכנות לישראל, ואולם במבט ריאליסטי לאחור ההזדמנויות לפריצת דרך מדינית היו באותה עת מוגבלות. המלך חוסיין אמנם אותת בשנת 1987 על נכונותו להיכנס למו”מ במסגרת ועידה בינלאומית, אך שנה לאחר מכן הוא ניתק את קשריו המינהליים מהגדה המערבית. סוריה נדחפה עוד יותר לידיה של בריה”מ, ועיראק היתה מצויה בתהליך של התאוששות משמונה שנים של מלחמה ושל בניית צבא אדיר, הגדול ביותר במזה”ת מבחינת סדר כוחות יבשתי. אפילו לפני הפלישה לכווית החלה עיראק להפגין את שריריה לאורך הגבול עם ישראל. ב-1989 מטוסים עיראקיים טסו לאורך הגבול הירדני-ישראלי במשימות צילום ואיסוף מודיעין. אף על פי כן, שמיר ניסה לגשש אחר אפשרות להסדר מדיני באיו”ש וברצועת עזה, אשר יהא בו כדי להגן על האינטרסים של ישראל נוכח האתגרים שעימם היא התמודדה באותה תקופה.

הוא חתר לקדם את תפיסת האוטונומיה שנכללה בהסכמי קמפ דיוויד באמצעות שילובה של ירדן במו”מ. ספר זיכרונותיו של שר החוץ האמריקני לשעבר ג’ורג’ שולץ, חשף כי שמיר היה יכול לשווק באופן משכנע את רעיונותיו בדבר “פשרה פונקציונלית”, שאותה העדיף על פני כל פתרון המבוסס על נסיגה גרידא. רעיון זה בדבר פשרה פונקציונלית הועלה במקור על ידי משה דיין, אומץ על ידי שמעון פרס ובסופו של דבר קיבל את תמיכתו של שמיר כחלופה לחלוקה טריטוריאלית של הגדה המערבית.

שולץ כותב כי במבט לאחור, היה ראוי לבחון מחדש את הרעיון של “שטחים תמורת שלום”, שכן “המשמעות של ריבונות עבור צד אחד בהקשר זה היא משמעות רגישה שמשתנה”. בהקשר של תהליך השלום הציע שולץ: “הצדדים יכולים לחלוק את השליטה בתחומים שונים הקשורים לניהול האזור. אני טענתי כי שאלת השליטה לא תהיה בהכרח אחידה בתחומים השונים, כגון הביטחון החיצוני, שמירה על החוק ועל הסדר, גישה למקורות המים המוגבלים ועוד”.

רעיונות אלה בדבר פשרה פונקציונלית אינם רלוונטיים עוד בהקשר הפוליטי של ימינו אלו, ואולם יש להם חשיבות, שכן הם חושפים טפח מהדרך שבה שמיר ניהל את מערכת היחסים בין ישראל לארה”ב. לארה”ב היו עמדות ברורות, ובכל זאת ישראל היתה יכולה להציע גישה מדינית שונה. למרות זאת היו באותה עת אישים ישראלים, אשר ראו בעמדות האמריקניות המוצהרות והנוקשות “גזירה” שישראל חייבת אוטומטית לקבלה ללא ערעור. אחרים אף הזמינו לחץ אמריקני. שמיר נשאר איתן בעמדותיו, ובה בעת ניסה לעצב את התנאים לוויכוח המדיני עם וושינגטון.

השפעתו של שמיר הורגשה בתחום נוסף, והדבר ניכר בהתנגדות הנחרצת של שולץ לנסיגה ישראלית לקווי 67′. מדינאים ישראלים רבים היו משוכנעים שארה”ב חתרה לדחוק את ישראל לגבולות 67′, כפי הנראה בשינויים קלים בנוגע לקווי שביתת הנשק שנקבעו ב-1949, לפי הצעות שר החוץ וויליאם רוג’רס שהועלו בתחילת שנות ה-70. משום כך, אישים ישראלים השתדלו לחמוק מדיון בגבולות הקבע עם עמיתיהם האמריקנים כדי שלא להגיע לעימות הבלתי נמנע. מומחים ישראלים אלה שגו בהבנת המדיניות האמריקנית, כפי ששולץ הציג אותה בסוף תקופת כהונתו. דבריו של שולץ מ-16 בספטמבר 1988, ולפיהם “ישראל לעולם לא תישא ותיתן או תיסוג לגבולות החלוקה או לגבולות 67′”, נסמכו ללא ספק על שיחותיו עם שמיר. ארה”ב הבינה כי אם היא מבקשת מישראל להיכנס למו”מ רגיש על הגבולות, עליה לספק ערבויות – רשת ביטחון – שתוכלנה להגן על האינטרסים הישראליים החיוניים.

שמיר הצליח בפועלו המדיני לבסס תנאים אופטימליים למו”מ במסגרת ועידת מדריד שנערכה בשנת 1991. קודם לוועידה השכיל שמיר לנטרל את המאמצים בצורה אופטימלית כדי להביא לכינוסה של ועידה בינלאומית בעלת סמכויות לכפות הסדר מדיני, אשר ישלול מישראל את הנכסים הקרקעיים שהיא זקוקה להם לצורך השמירה על ביטחונה. הבנות אלו נותרו על כנן גם לאחר שהיחסים הקרובים עם מימשל רייגן הוחלפו בגישה קרירה יותר בתקופת בוש האב.

שמיר גם פיתח שפה משותפת עם וושינגטון בנוגע לחזון בדבר הסדר שלום עתידי במעורבות ירדנית, אשר באה לידי ביטוי במשלחת הירדנית-פלשתינית המשותפת בוועידת מדריד, שלא הוסיפה להתקיים במתכונתה לאחר שישראל קיבלה את הסכמי אוסלו. יתר על כן, קודם לכינוסה של ועידת מדריד דרש שמיר שארה”ב תספק מכתב ערבויות, שחשיבותו תלויה במידה רבה במחויבות של ממשיכיו בהנהגה הישראלית לעשות שימוש בתוכנו במסגרת המגעים שלהם עם המימשל האמריקני. שוגים אלה המפרשים כפסיביות את זהירותו ונטייתו לתכנון קפדני. מדיניותו ומעשיו ביטאו יותר מכל את הבנתו העמוקה בנוגע לנקודות התורפה של ישראל ואת האחריות שקיבל עליו כדי להגן על ביטחונה.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום