המקרה זימן שלוש התפתחויות המדגימות לישראל את סדר העדיפויות שעליה לבחור בו. אתמול התחדש ברחובות "האביב הישראלי", כאשר באותו היום נודע על החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעתיק את הבתים בגבעת האולפנה בבית אל למקום אחר, ולפני כן חודש הרעיון שישראל תיסוג מיהודה ושומרון באופן חד-צדדי.
הבחירה היא כלכלית: ההוצאות הכרוכות בהעברת בניינים ספורים ממקום אחד למקום אחר מדגימות כיצד פינוי חד-צדדי מיהודה ושומרון יעלה מיליארדים. גם מימוש האג'נדה של "האביב הישראלי" תעלה מיליארדים. כלומר, ישראל צריכה לבחור בין השניים – או ניסיון נוסף לקבוע, ולו באופן חד-צדדי, את גבולות הקבע, או לדחות את הניסיון הזה לטובת הקצאת המיליארדים הדרושים למילוי דרישות המפגינים.
שני העניינים חשובים אבל אי אפשר לממש אותם בעת ובעונה אחת. אילו הייתה וודאות כי אכן מהלך חד צדדי יקבע לישראל גבולות של קבע, אולי המהלך הזה היה נכון. אבל ארה"ב דחתה את הרעיון הזה מיד, הרשות הפלסטינית חזרה על עמד,ה הידועה כי "רק גבולות 1967 הם גבולות הקבע", ובעלי טורים פלסטיניים הזהירו כי אם תנסה ישראל להפעיל מהלכים חד-צדדיים של קביעת גבולות תתחדש האינתיפאדה.
מכאן שמובילי "האביב הישראלי" חייבים להבין כי גם הם עומדים בפני בחירה לא פשוטה. הפניית תקציבים להזזת התנחלויות, הסדרי ביטחון חד צדדיים ופיצוי מתנחלים יבואו בהכרח על חשבון תקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות והדיור.
אין זאת אומרת שיש לזנוח את חיפוש הפתרונות להסדר עם הפלסטינים, אבל המחיר הכלכלי חייב להיות נהיר וברור לכל. ובנוסף לכך, אולי הגיע הזמן שגם הפלסטינים יציעו הצעות פשרה. אין טעם והיגיון שרק הישראלים יפרו את החשיבה המדינית בנושא הפלסטיני.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
תגובות
| 1. | כוונות הערבים |
| איתן צפון (05/06/2012 09:54:26) |
