בעוד המוני ישראלים חגגו את עצמאותה ה-64 של ישראל, שנקנתה בדם רב, יצאו אלפי ערבים ישראלים בראשות הנהגתם להפגין נגד החגיגות, דהיינו להפגין נגד ישראל. הם, ובתוכם חברי כנסת ערביים, נשאו את הסיסמה "העצמאות שלהם (של היהודים) היא האסון שלנו". מדהים היה לשמוע אותם זועקים "נכבה" – אסון. אסון אמנם היה ב-1948, אך הוא היה אסון לערבים וליהודים שחיו בפלסטין. שני הצדדים נלחמו זה בזה ושלמו בחיים יקרים, עד שהגיעו להכרעה. אך מי הביא את האסון הזה לעולם?
נראה כי עם חלוף הזמן צריך לחזור ולהזכיר שהאשמים הבלעדיים ל"נכבה הפלסטינית" הם קודמיהם של מנהיגי המגזר הערבי הנוכחיים – הם שדחו ב-1947 את ההצעה הבינלאומית לחלוקתה של פלסטין, שהייתה אז תחת שלטון מנדטורי בריטי, לשתי מדינות – יהודית וערבית. זאת בניגוד למנהיגי הישוב היהודי בפלסטין, אשר היו נכונים להתפשר ולקבל את הצעת החלוקה. המנהיגים הערביים דחו את הצעת החלוקה והוליכו שולל את בני עמם במלחמה עקובת דם נגד הישוב היהודי, תוך הבטחה לבני עמם כי הם יקבלו את כל פלסטין (שאגב, שמה איננו ערבי). הם רתמו למרכבת מלחמתם נגד ישראלים את מדינות ערב, גרמו לתבערה בכל המזרח התיכון ואף גרמו להפיכתם של ערביי פלסטין לפליטים במדינות ערב – מצב הנמשך עד היום הזה.
מן הצפוי היה שמנהיגי המגזר הערבי, החיים בביטחון ובחירות מלאה בישראל, יכירו בשגיאות קודמיהם, ובראשם חאג' אמין אל חוסייני, אשר גרמו ל"נכבה" לא רק לערביי פלסטין אלא גם ליהודי פלסטין. אותם מנהיגים גרמו גם לטרגדיה אנושית רבת ממדים ליהודים שחיו במדינות ערב אלפי שנים. הם דרבנו את ממשלות ערב לנהל מסע של שנאה, שיסוי, נישול רכוש וגירוש אזרחיהם היהודים, מה שגרם לכך שרובם הפכו לפליטים בישראל.
אבל הנהגת המגזר הערבי, ובראשם חברי הכנסת אשר מקבלים את שכרם מכנסת ישראל, מתעלמת מההיסטוריה הצבועה בדמם של ערבים ויהודים. הנהגה זו יוצאת נגד מדינת ישראל, בה הערבים חיים כאזרחים שווי זכויות, כדי להצית תבערה חדשה.
במדינת ישראל אין מכריחים איש להשתתף בחגיגות העצמאות. הרוב במדינה יכבד את רגשות המיעוט הערבי, בתנאי שהמיעוט יכבד את רגשות הרוב. טוב יעשו מנהיגי המגזר הערבי אם יביטו על המתרחש במדינות ערב השכנות, שדם אחיהם ניגר ברחובותיהן. במדינות ערב התחוללה התפקחות והעמים מאסו במנהיגים כסדאם חוסיין, מועמר קדאפי "מלך המלכים" ובשאר אל אסד, שהשקיעו את כל מרצם וממון עמם לשימור כיסאם ולמלחמות דון קישוטיות נגד ישראל, כביכול לצורך פתרון "בעיית פלסטין".
המנהיגים הפלסטינים התייחסו לבעייתם כ"בעיה הצודקת" היחידה בעולם ועשו הכל כדי להעמידה במרכז תשומת הלב הבינלאומית . אך גם גישה זו לא הביאה לתוצאות המיוחלות. לאחר שנים של סכסוך עקוב מדם הגיע הזמן לעשות חשבון נפש נוקב, להכיר בעובדות ההיסטוריות ובתוצאותיהן, להשלים עמן ולנסות לפתור את הטעון-פתרון בדרך של משא ומתן, שכן החרב לא פתרה שום בעיה אנושית – לא במישור הלאומי וגם לא בבינלאומי.
גירסא מקוצרת של המאמר התפרסמה בעיתון 'אלקודס אלערבי' ב-1 במאי
