עיון באטלס מגלה שמבין המדינות שיישאו וייתנו עם איראן ב-23 במאי בבגדד, רוסיה היא זו שתושפע באופן הישיר ביותר מאיראן בעלת נשק גרעיני. עם זאת, באופן אירוני רוסיה היא בעלת הברית המשמעותית ביותר בעבור טהראן, וזה מתבטא בכך שהיא מסייעת לה להדוף לחצים בינלאומיים ומספקת לה טכנולוגיה.
מוסקבה מתעלמת מכך שדיפלומטיה נבונה דורשת גם בחינה של השלכות עקיפות, שנובעות ממדיניות החוץ שהיא מקדמת. לא פעם מוזכר שאיראן גרעינית תאיץ את מירוץ החימוש הגרעיני בכל המזרח התיכון. מדינה נוספת שכנראה תפעל להשגת נשק גרעיני היא טורקיה, דבר שישפיע באופן מהותי על ביטחונה העתידי של רוסיה. טורקיה של ארדואן ומפלגת ה-AKP כבר הבהירה שהיא רואה בקווקז אזור שנמצא במעגל השפעתה. באוקטובר 2009 הסביר שר החוץ הטורקי, אחמט דבוטוגלו, שהקווקז היה במצב טוב יותר תחת השלטון העות'מאני, כאשר הובל על ידי שלום וקדמה. דבוטוגלו סיים את נאומו בהצהרה: "טורקיה חוזרת". פקיד אמריקני שביקר במכון מחקר של ה-AKP חיזק תפיסה זו, כשסיפר על תפיסה רווחת שלפיה על טורקיה "לנקום את התבוסה מהמצור על וינה ב-1683".
בשטח, מאז התפרקות בריה"מ, החלה טורקיה לפעול באזרבייג'ן, בקזחסטן ובטורקמניסטן, בניסיון לרופף את האחיזה הרוסית. תושבי אזורים אלו מדברים בניבים של השפה הטורקית, וכתוצאה מכך התפתחו עם השנים תנועות פאן-טורקיות שקראו לאיחודן תחת טורקיה.
במהלך שנות ה-90 הייתה לחדירה הטורקית לקווקז חשיבות, כי היא הייתה אלטרנטיבה מתונה עבור האוכלוסייה המוסלמית של מרכז אסיה, ביחס להשפעות האסלאם הוואהבי מסעודיה ומהמפרץ או לפעילות מפקיסטן. אך מה קורה במציאות שבה טורקיה הולכת ומתגלה כבעלת בריתו של האסלאם הרדיקאלי במזרח התיכון במקום כאלטרנטיבה מתונה?
ישראל כבר ציינה שמאז 2006 טורקיה מארחת את חמאס ומשמשת נקודת מפגש לארגון האחים המוסלמים הבינלאומי. אם כך, אין זה מפתיע שמוסקבה חושדת בטורקיה שהיא מספקת מקלט לפעילי טרור מצ'צ'ניה. לכן, מכיוון שיש סבירות גבוהה שנשק גרעיני בידי איראן יעודד את טורקיה להצטייד בנשק גרעיני, יוצא שרוסיה מעודדת תהליך שיצמיח מעצמה גרעינית בגבולה הדרומי, כדי שתוכל לייצא אסלאם רדיקאלי לתוכה. לרוסיה, כמובן, יש את היכולת להרתיע מכל מתקפה צבאית, ועדיין, גורמים אסלאמיים רדיקאליים בטורקיה יחששו פחות מלעודד פעילות מיליטנטית בקווקז, דבר שיפגע ישירות באינטרס הרוסי.
סביר שטורקים בעלי ידע היסטורי יזכירו שההפסד הטריטוריאלי המשמעותי הראשון של האסלאם לכוח אירופי היה דווקא הסכם מסירת חצי האי קרים לידי הרוסים במאה ה-18. אם האידיאולוגיה של ההנהגה באיסטנבול מושפעת, ולו במעט, מרצון לנקום תבוסות היסטוריות, על הרוסים להימנע מיצירת תהליך שיוביל להתגרענות המזרח התיכון.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
