הנעימה הנשמעת בימים אלו בבירות המערב היא כי הפעם האיראנים משדרים רצינות. דיפלומטים מערביים מציינים כי איראן הגיעה לשיחות מול נציגי פורום החמש פלוס אחת (חמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה) ללא תנאים מוקדמים, והביעה נכונות לשוחח על תוכנית הגרעין, במקום להתחמק מכך כפי שעשתה ב-2011. יוקיה אמנו, ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), אמר השבוע שהסכם בין שני הצדדים ייחתם בקרוב. קתרין אשטון, הנציגה של האיחוד האירופי, אמרה שהיא שואפת לכך שבבגדאד "נצא עם ההתחלה של הסוף של תוכנית הנשק הגרעיני באיראן".
ההערכות האופטימיות, בייחוד זו של אשטון, אינן עולות בקנה אחד עם הניסיון שצבר המערב בשיחות קודמות עם איראן. ב-2002, לאחר שנחשפה לראשונה תשתית העשרת האורניום האיראנית, הוטלה על בריטניה, צרפת וגרמניה (EU-3) המשימה לשאת ולתת עם איראן על הפסקת הפעילות הזו. ב-21 באוקטובר 2003 הגיע פורום ה-EU-3 להבנות עם האיראנים בטהראן "להשעות את כל פעילות העשרת האורניום" וכן להפסיק את מאמצי ייצור הפלוטוניום. מה שקרה לאחר מכן מדגים את מידת המחויבות (האפסית) של האיראנים להבטחותיהם.
לאחר שהושג הסכם החלו דיפלומטים איראנים לטעון שהוא מתייחס רק לעניין הכנסת גז האורניום לתוך הצנטריפוגות במתקן בנתנז ואינו מתייחס לכל השלבים המקדימים שאותם הם המשיכו לבצע. הם הצהירו ששמורה להם הזכות לייצר צנטריפוגות, והמשיכו בפועל לעשות זאת. הצעד שלפני העשרה נקרא המרה והוא כולל שימוש במוצר אורניום שנקרא "עוגה צהובה", אשר ממנו מופק גז שמוזן לתוך הצנטריפוגות. ב-2003, כאשר החל המו"מ בין ה-EU-3 לאיראן, אפילו לא היה בידי האיראנים מתקן המרה. עד שנת 2005, עם תום המו"מ, האיראנים כבר הספיקו להשלים את בניית המתקן באיספהאן והחלו להפעיל אותו, תוך שהם מכריזים על סיום תקופת ההשהיה של תוכנית ההעשרה.
בנאום סודי בטהראן התרברב חסאן רווחאני, מי שהיה ראש צוות המו"מ האיראני באותה תקופה, כי האיראנים ניצלו את המו"מ כדי להקים מתקן המרה באיספהאן. מוחמד לריג'אני, סגן שר החוץ, שאחיו עלי לריג'אני החליף את רווחאני כנושא ונותן הראשי, הסביר את האסטרטגיה הדיפלומטית של איראן: "הדיפלומטיה צריכה להפחית את הלחץ על איראן בשל תוכנית הגרעין".
הצורה שבה איראן עשתה שימוש במו"מ כדי לקדם את תוכנית הגרעין היא אחת מאבני היסוד של הדיפלומטיה האיראנית – הטעיה. בספרו של האייתוללה חומייני, "ממשל אסלאמי", שנכתב לפני המהפכה של 1979, הוא מסביר לתומכיו ש"אם מישהו רוצה לדבר על ממשלה אסלאמית, עליו לשמור על עקרון התקיה", שהוסבר כהצגת כוונה מסוימת תוך כדי הסתרת הכוונות האמיתיות.
רווחאני והדיפלומטים שלו יישמו את עקרון התקיה במו"מ בנושא הגרעין בקיצוניות כזו, שהובילה לכך שגורם צרפתי רשמי ציין לפני עמיתו האמריקני שהאיראנים "משקרים כל הזמן". מי שכיהן כשגריר הבריטי באיראן בשנות ה-70, סר דניס רייט, העיר פעם על תופעת התקיה: "האיראנים הם אנשים שאומרים את ההפך ממה שהם חושבים ועושים את ההפך ממה שהם אומרים". הערות אלו לא נבעו מגזענות. הן שיקפו את האופן שבו מיושמת מסורת דתית-שיעית עתיקה, שקיבלה חיזוק מחומייני שוב ושוב בשיח הדיפלומטי שבין איראן למערב.
גורם שני משמעותי בכל מו"מ עם המערב הוא עקרון השקיפות – פתיחת המתקנים הסודיים של איראן לביקורת. בעבר, כאשר האיראנים חשדו שהם קרובים להיתפס בהפרה של התחייבויותיהם, הם פעלו להשהות את הבדיקות שעליהן הכריזהסבא"א והשתמשו בזמן כדי לקבור ראיות מפלילות. לדוגמה, האיראנים הסירו את כל האריחים מהקירות של כמה חדרים במתקן החשמלי בקליה, כדי למנוע מפקחים לבדוק שאריות חומרים רדיואקטיביים מניסויים שנערכו בצנטריפוגות חדשות. במכון המחקר בלוויזן, שם נעשתה עבודה בתחום הסבה לשימוש צבאי, האיראנים פשוט הרסו שישה בניינים ואפילו הסירו שכבות אדמה בעומק כמה מטרים כדי שלא יילקחו דגימות מהאדמה. במהלך בדיקה בפרצ'ין בינואר 2005 האיראנים פשוט הגבילו את תנועת הפקחים לכמה בניינים בלבד. אצל האיראנים יש הבדל עצום בין הסכמה עקרונית ובין מה שהם מוכנים לעשות בשטח.
אולם, כדי לענות על השאלה האם איראן תכבד את ההסכמים שאליהם תגיע עם המערב, חשוב לא לשקוע בפרטים טכניים בלבד. עוד ביולי 1991, לאחר שנטל את התואר של המנהיג העליון של איראן, הסביר האייתוללה עלי חמינאי כיצד הוא רואה את אסטרטגיית הביטחון הלאומי של איראן: "האם אנחנו שואפים לשמור על שלמות אדמתנו או האם אנחנו שואפים להתפשט? אין ספק שפנינו להתפשטות".
תיאורו של חמינאי את המדיניות האיראנית היא בדיוק מה שקרה. הגנרל קאסם סולימאני, שאותו מינה חמינאי לפקד על כוח אל-קודס של משמרות המהפכה, הכריז לפני כמה שבועות בלי להסס: "עיראק ודרום לבנון נמצאות תחת שליטתה של טהראן". כלומר, המערב אינו נושא ונותן עם "עוד מדינה" בעלת תשתית גרעינית, כגון יפן או שבדיה. מדובר במשטר מהפכני שמבקש להיות כוח הגמוני. כל עוד זוהי האג'נדה הפוליטית של איראן, היא תמשיך לנסות לשחרר את עצמה מכל מגבלה על תוכניתה הגרעינית, בלי להתחשב באופטימיות שמקרינים דיפלומטים מערביים כיום.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
